משהו השתנה בו.
זה לא המראה; הוא נשאר גבוה מאוד, מתנשא מעל כולם כרגיל.
הוא אותו ילד צנום ולבן, אם כי השמש שיזפה אותו מעט.
לקח לי כמה זמן לחשוב על זה, לתהות ולשער,
אך בסופו של דבר הבנתי - היה זה המבט שכל כך השתנה.
                                   

מאז שהכרתי אותו, מבטו היה התמים והתמוה ביותר בו נתקלתי
מעודי.
אף על פי שגילו איפשר לו כבר לבחור בחירות [אך לא להיבחר],
ראיתי מבטים בוגרים יותר, ממוקדים יותר,
פרושים על עיניהם ושפת גופם של פעוטים.

אני מניחה שהוא היה אחד מהילדים המרוחקים האלה, שבשיעורים
בביה"ס הם בוהים בנקודה מסוימת באוויר וכל הילדים צוחקים עליהם
עד התיכון, ובתיכון יש להם כמה חברים שפשוט מחבבים אותם בגלל
השקט הכללי, והריחוף. הריחוף שחדר לכל מקום.
אפילו כשהלך, היה נדמה לך שהוא צף על המדרכה - או גרוע מכך -
המדרכה צפה תחתיו.
                             

ואז הוא הצטרף לצבא. זמן מה.
הנאיביות והתמימות התמידית שלו נשארו להן שם, תלויות על חבל דק
שכבר עמד להיקרע, וכשראיתי אותו שוב, כחמישה חודשים לאחר מכן,
הן היו דבוקות לנעלי סוף-הטירונות שלו יחד עם איזה מסטיק ישן
וחלום ילדות שלא התגשם. אולי רק נמך במעט.
אחרי שהוא איחר בוודאי לטקס הסיום, המפקד צעק עליו לנקות תכף
ומיד את הנעליים, והוא גירד לבסוף את שאריות נקיון הנפש
והילדותיות.
כנראה לעד.
והמבט, ששינה כל כך הרבה בדמותו, היה ישר עתה.
מבט שאומר - אני כאן, כאן ומוכן להרוג.
                           

אין ספק שזה שיפר את התמודדותו עם שאר תחומי החיים.