הצורך הזה. הדחף הארור הזה לכתוב כאילו שזה באמת משנה. עוזר,
לא משנה.
למה מכל המקומות בארץ המשונה הזו, בחרה המצלמה להתמקד בי ובזקן
שלי, כשהוא יושב מאחורי ההגה, באמצע סיבוב מסוכן, בתוך המושב,
חוגר את עצמו ומסתכל עלי, במקום להסתכל על האוטו שבא ממולו?
למה הסאונד-מן בחר להגביר את הקול הזייפני שלי צועק אליו
"קיבינימט! אתה לא מסתכל לשום מקום!".
והזקן, הוא מסיט את הנושא, מחייך לאישה שבאוטו השני מן חיוך
מטומטם של "אני מזדקן ועדיין לא קלטתי את זה", ומחליט מכל
הסיטואציה הארורה הזו להתמקד דווקא ב"קיבינימט" שיצא לי,
בתרבות הדיבור שאין לי, בחינוך שלי.
בארבע-מאות מטרים הבאים אני התלבטתי וכעסתי. הוא כל כך דפוק
לפעמים. מה הוא נעלב לי עכשיו? שקיללתי אותו? הוא דפוק! מה?!
הייתי אמור להחמיא לו? גם לחברה שלי לא הייתי טופח על השכם אם
זה היה קורה לה, אבל היא לא דפוקה כמוהו. עוד לפני שהגענו לשער
היציאה מהמושב כבר אמרתי לו.
"למה שאני ארצה לנסוע איתך? למה?!"
והוא נעלב... לא מגיב.
"תגיד לי רגע! למה שאני ארצה לנסוע איתך? מילא איך שאתה נוהג,
לא איכפת לי למות מתאונה טיפשית שכזו, אבל לעזאזל."
ובראש שלי עוד חלפו אמרות וססמאות עליו הרבה יותר רעות. הרבה.
אולי במקום להיעלב כל היום תתחיל להפסיק עם זה. תפסיק לגרום לי
להעליב אותך. אני לא נטפל אליך סתם, יש בי מטען כבד כלפיך.
ראיתי אותו מהסס, וברגע האחרון מסתובב ומחזיר אותי הביתה.
באמצע הדרך הוא עצר.
"תראה, אני לא יודע מה קורה איתך, אבל אני מרגיש שבשנה האחרונה
אתה ואחותך נטפלים אלי כל הזמן. לראות ולחפש את הצד השלילי בכל
מה שאני עושה זה הכי קל, וכנראה שזה מה שאתם מעדיפים. רק לדרוך
עלי. אני נעלב מכם המון, כל יום אתם פוגעים בי מחדש כאילו
בכוונה ואני לא מבין למה. זה כאילו שיש לכם איזושהי קנוניה
נגדי. אני לא מבין."
האוטו חזר לאותו הבית שהרגע עזב. אחרי אולי שלוש דקות.
"כשאני פוגע במישהו אני תמיד אומר סליחה" הוא אמר, ואני סתרתי
אותו הכי מהר שרק יכולתי, כאילו ניסיתי לחפות עליו שאלוהים לא
ישמע אותו משקר ככה.
"אף פעם אני לא אגיד למישהו 'קיבינימט'. אני לעולם לא 'אתחרפן'
ממשהו כזה!" את זה הוא אמר כעקיצה, אחרי שאמרתי לו שאני מתחרפן
ממנו. אז הסברתי את עצמי. "זה אני, וזה אתה. אנחנו שונים. אני
רוצה להתחרפן, זו בחירה שלי. אגב, לאף אחד אחר אף פעם לא אמרתי
קיבינימט, ואף אחד אחר לא גרם לי להתחרפן ממנו ככה. זה משהו
בינינו. אצלי או אצלך".
הוא שוב הזכיר את הקללה שלי, רק שהפעם הוא ממש, ממש טעה.
"אני אי פעם אמרתי לך 'קיבינימט'? לא נראה לי..." הוא נצנץ.
"לא אבא, אתה אמרת לי דברים הרבה יותר גרועים. ולא הכל יצא
מהפה". כשאמרתי לו את זה, חלפו בראשי כל אותם תמונות. כל סטירה
שהוא אי פעם הביא לי הייתה טמונה במשפט הזה. כל פעם שבכיתי כל
כך חזק, ואני הייתי ילד קל כך קטן, והוא הכריח אותי להסתכל
עליו כשאני בוכה, ומחטיף לי כאלה סטירות כאילו אני שותף לאיזה
פשע וחוקרים אותי בעינויים... כל תמונה שכזו, והשד יודע שלא
חסרות תמונות שכאלו בחיים שלי, הייתה חבויה במשפט הזה. אני כל
כך התאפקתי שלא לומר אותן במילים. הכל התנקז באותו משפט. אני
לא זוכר שהוא אי פעם בא והתנצל בפני על משהו, ולו על השטות
הקטנה ביותר. אין בו את הרגש המינימלי בכדי לדעת בכלל אם הוא
פגע בי זה עתה או לא, הוא אינו מכיר אותי בכלל. איך לעזאזל הוא
אמור להתנצל...
אני עייף ממנו ומותש. באמת שאני מעדיף שיהיה שם רחוק, עם כל
הסיניות שלו, עושה כסף, וחוזר לאדמה הזאת פעם בשנה בכדי להשלות
את עצמו שהוא קשור לכאן ושיש לו משפחה. חה! זו באמת בדיחה...
אז שיילך לעזאזל,
נכתב בהמון כעס וזעם,
ולא, זה לא עובר,
אורן.