את יודעת שעברה שנה?
או כמעט שנה.
ופתאום אני לא מאמינה שאת כבר כל כך הרבה זמן רחוקה, אני עוד
לא מבינה את זה. עוד לא יודעת אז זה.
התמונה שלך בחוגר שלי, שכל יום בפעמיים, שלוש, ארבע פעמים שאני
עולה על אוטובוס, אז אני אחשוב עלייך ושוב אגיד לעצמי כמה שאני
לא מאמינה שאני לא אראה אותך שוב. שאת לא תרקדי איתי בחתונה
שלי...
אני לא מאמינה שהיום דיברתי עם יהלי על האזכרה שלך.
הן מכינות דיסק עם השירים שאהבת, לחלק אותו באזכרה.
אבל מלי, אני כל הזמן חולמת, חושבת, מדמיינת, שאנחנו כולנו
יושבות באזכרה שלך, ופתאום אני שומעת את זה. את הצחוק שלך.
ופתאום את נכנסת, ומסתכלת מסביב לא מבינה, ואת שואלת: למי יש
יומולדת? או מי עוזבת? ואז מתחילה לשיר לנו, עם האפקטים שרק את
יכולה: "אינך יכולההההה... ככה סתם ללאאאאכת......" והעיניים
שלי שורפות רק מהמחשבה הזאת.
אני עדיין מרגישה יסורי מצפון על אותו יום שישי האחרון.
אני עדיין כל כך כועסת על עצמי שלא באתי אלייך כל השנה.
שפחדתי כל כך... דווקא כשהיית צריכה אותי, דווקא אז סובבתי לך
את הגב והכחשתי.
לא יכולתי.
פשוט לא יכולתי להיקשר אלייך כל כך דווקא בחודשים האחרונים ואז
לאבד אותך. אולי זה היה בתת מודע שלי שכשהתרחקנו בשביעית זה
היה הסוף, זו הייתה הפרידה ולמה לפתוח את זה שוב...
כן, הייתי פסימית מההתחלה. לא כמו ליאת, אבל הייתי פסימית.
בחתונה של חני בכיתי בלי סוף, עלייך. כי היית כזו שלד, כי לא
יכולת לרקוד, כי הייתה לך המסכה המחורבנת על הפנים ואחד
מהכובעים שסרגתי לך, שבסיוטים הכי גדולים שלי לא חלמתי שהוא
ישמש להסתיר את הקרחת שלך. ושוב אני נזכרת שקיצצתי לך את
השיער. אני לא יודעת למה אבל אני מרגישה כאילו זה ניבא את
הבאות. וזה טיפשי כי יש כל כך  הרבה בנות שעושות גלח ודברים
כאלה מסריחים לא קורים להם. אבל אני כל הזמן מרגישה כאילו זה
היה ההתחלה של משהו...
אני חושבת על כל כך הרבה דברים שמעציבים אותי, מול.
אני חושבת על שבועיים אחרי ההלוויה של הרב שמואלי הייתי בדרך
להלוויה של אביעד מנצור, בכיתי כמו מטורפת כי מישהי בדיוק
סיפרה לי, ולא יכולתי לנשום, אבל מישהי סיפרה לי מה שאת אמרת.
וזה כל כך לא היה את, היאוש הזה... כל כך לא התאים לך, ואני
מבינה עכשיו שזה רק הראה כמה אכזבנו אותך, מי איכזבנו? כמה אני
איכזבתי אותי! אני! בעצמי! לבדי! אכזבתי אותך. והיום אני
מתחרטת על זה כל כך, מול... כל כך...
ולשמוע את המשפט הזה שאמרת אחרי ההלוויה שלו.
"אם הוא הלך, אז זה אומר שאני הבאה בתור?" את כבר ידעת, מול.
אומרים שהנפטר יודע 40 יום לפני הפטירה. ההלוויה שלו הייתה 40
יום לפני שאת נפטרת.
לפני שנפטרת? אני לא מבינה את זה... לא תופסת את זה...
המוח שלי לא מסוגל לעכל שאת כבר לא פה. אני כל הזמן בטוחה שאני
אראה אותך מתישהו. יום אחד ניפגש איפשהו.
אבל מלי שלי. את בדרגה כל כך כל כך גבוהה. את היית כזאת צדקת,
כל כך מדהימה. ואני כל כך לא. שזה יהיה נס אם יכניסו אותי בכלל
לשערי גן עדן, אז אני לא אראה אותך. איך אני אראה אותך? לעולם
לעולם לעולם אני לא אראה אותך שוב?
מלי... אני כל כך מתגעגעת...
ואני לא אראה אותך שוב.
ואני לא מצליחה להפסיק לבכות...
ואני לא מצליחה להבין ולהאמין שכל מה שנשאר זה הקבר שלך, מלי.
קבר. זה מה שיש לנו פה בגשמיות. קבר.
אני כל כך רוצה לדבר באזכרה שלך, לספר עלייך.
אבל אני לא יכולה. אני לא ראויה לזה. מי שאני שאזכיר אותך
כשעזבתי אותך בעת צרה?
כבר שנה מאז בכיתי עלייך לאחרונה. אני כבר כל כך כהת חושים
שאני בכלל לא יודעת להרגיש את הכאב.
גם בהלוויה שלך לא יכולתי לבכות, זה היה ישר אחרי ההלוויה של
הרב שמואלי ז"ל, ואחרי ההלוויה של אביעד מנצור הי"ד, וכבר לא
נשארו לי דמעות.
אבל לפני איזה חודש כשנפגשנו כולנו (כולנו? הייתה הברזה
המונית. אבל מי אני שאדבר, אני הברזתי ברגע האמת... כשהיית
זקוקה לי...) כדי לארגן את האזכרה שלך, יסכה ספרה עלייך משהו
שכל כך גרם לי להתגעגע לבנאדם שהיית... היא סיפרה שפעם הייתה
לה כותרת בפלאפון "100  הודעות חדשות" ובאת אליה בריצה, ואמרת
לה שיש לה 100 הודעות בפלאפון. מלי... ישבתי שם ובמקום לצחוק
מהזיכרון המתוק הזה, התחלתי לבכות מהגעגועים... מהגעגועים
אלייך!
ליבי יוצא אלייך. ליבי יוצא מגעגועים אלייך.
אני לא יכולה לספר לך עד כמה אני מתגעגעת.
את מבליחה לי ביום יום עם התמונה שלך בחוגר שלי.
אני רואה אותך מול העיניים שלי וזוכרת איזה עוול עשיתי לך.
והזמן לא מרפא את הכאב... הזמן רק לופת אותו יותר חזק מסביב
ללב.
הזמן גם לא מרפא את הבושה. אני באמת מתביישת.
וכשכתבתי למעלה את המשפט הזה: "לעולם לעולם לעולם אני לא אראה
אותך שוב?" כשכתבתי את זה, פתאום הבנתי את זה... ומאז ועד
עכשיו אני בוכה. עדיין בוכה.
כותבת בלי לראות.
המספר שלך עדיין בפלאפון שלי, מאבדת פעימה כל פעם מחדש.
האימייל שלך עוד מקבל מכתבים ממני, כאילו היד מסרבת להבין שאת
לא תראי את השטויות שאני שולחת לך.
והתמונה שלך עוד בחוגר שלי.
והיומולדת שלך רשום ביומן, כמה חודשים אחרי האזכרה שלך.
ואת כל הזמן בלב שלי.
מול.
מתוקה שלי.
האם תמצאי בליבך לסלוח לי?
גם שנה אחרי. גם יום כיפור עוד לא הגיע. גם את כבר לא יודעת מי
אני.
אבל אני מתגעגעת.
ולעולם אתגעגע.
ואני רוצה שתבואי לחתונה שלי, מול, אני רוצה שתהיי שם.
מעולם לא דמיינתי את החתונה שלי בלעדייך.
כמה כתבתי...
כל כך הרבה שטויות.
אבל את מכירה אותי טוב מאוד, את יכולה לברור בין העיקר לתפל,
נכון מול? למרות שאף אחד אחר לא יכול.
הלוואי ואזכה לראות אותך עוד פעם אחת.
להגיד לך הכל.
את הכל בפנים. להגיד לך כמה אני מצטערת, וכמה אני מתייסרת,
לספר לך איזה אנוכית הייתי, ואיזו טיפשה.
את לא נעלמת, מול.
לא נשכחת.
את פה.
אצלי.