"אני לא יודעת שום דבר בוודאות" היא הייתה אומרת לי. וזה היה
המשפט הזה שהיא אומרת כשאין לה מה להגיד במצבים כאלה שחייבים
להגיד משהו. שלי היה "אני אוהב אותך".

חשבתי אולי איכשהו זה יסתדר בינינו, אפילו שכולם אמרו לי שהיא
רנדומלית מדי לדרמה קווין כמוני, אבל הנחתי שבחורה טיפה פחות
משעממת מרוב הבנות שהייתי איתן לא יכולה שלא לעשות לי טוב. שלא
נדבר על לעשות רע. השגתי את הטלפון שלה דרך חבר אחרי שגם הכיר
בינינו, בטעות. אבל דברים תמיד יצאו כמו שאני רוצה. קבענו
להפגש בתערוכה של שירי עדיני שהייתה בעצם בדירה ששכרה רק למטרה
זו, זה מדהים מה שהיא עשתה עם המקום.

היו בדים בכל מקום. סתם בדים, מפוזרים בחדרים. הרצפה הייתה
מורמת על ידי הרבה הרבה רפסודות שחוברו ביחד, בכניסה היה צריך
לעלות על העץ ופתאום הרגשת גבוה בכמה סנטימטרים, באופן דיי
מטריד, הייתי אומר. לא כל כך לטעמי כל הסיפור. היה שביל בין מה
שהיה אמור להיות המטבח עד סוף הסלון של בטון במקום העץ, ובתוך
הבטון היו אבנים קטנות שבלטו ממנו. זה היה שביל שהלכו עליו
שלוש דוגמניות כל הזמן, הלוך וחזור למן ביתן קטן שבו הן החליפו
כל הזמן, בלופים. השירי הזאת הייתה כל כך בררנית לגבי הבחורות,
שמעתי שהיא אפילו עשתה להן שיעורים מיוחדים להליכה על אבנים.
בדרך שהיא רצתה שזה יעשה. העיצובים שלה היו בעיקר עיבודים של
מותגים, אבל אני חושב שהיה גם חומר מקורי שלה.

הרנדומלית שלי, ששמה אפילו לא עניין אותי, כי הוא קבוע מדי
בשבילה, נשכבה בחדר השינה, שהיה מלא פופים עד שלא ראו רצפה
בכלל. היא פתחה את הדלת ושמחה כל כך שפשוט קפצה לתוך כל הבאלגן
של הכדורים הצבעוניים. ונרדמה שם. כנראה. שעתיים אחרי הפתיחה
כולם זזו הבייתה ונשארתי עם שירי לדוג זבל בין הרפסודות, היא
סיפרה לי שהיא חושבת לעזוב את כל זה וללכת ללמוד משהו רציני,
כלכלה או משהו. אני חשבתי שזו ממש טעות לעזוב משהו שהיא כל כך
טובה בו ולהתחיל לחפש את עצמך במשהו חדש. אבל לא אמרתי לה.

הערתי את הדייט שלי עם נר רייחני שהיה בדרך לפח וליוויתי אותה
הבייתה, בעצם היא הסיעה אותי אליה ומשם תיכננתי ללכת ברגל. היא
הציעה שאני אעלה ואשן, "כבר מאוחר" היא אמרה. ובפעם הראשונה,
הרגשתי גם במתח של הפגישה הראשונה, וגם בעובדה שהיא פשוט לא
רצתה שבאחת בלילה אני אלך לבד את כל הדרך הבייתה. אולי בגלל
שהיא הייתה הרוסה מעייפות. בכל אופן, ישנתי לידה, באותה מיטה
איתה. היא נרדמה מיד, לי לקח קצת זמן. לקח לי קצת זמן לבהות בה
ולהרגיש את השקט פנימי שהתגלה בי. קצת זמן. בבוקר היא אמרה
שהיא רוצה ללכת לסופר לנד בראשון לציון, אמרתי שאני בעד. ורק
אז, לפי המבט שלה בעיניים ואיך שהחביתה הציצה לה מהפה, הבנתי
שהיא התכוונה ל- "לבד".

אני לא חושב שמישהו שם לב לפירות ששירי הדביקה על כל התקרה.
היה לה קטע עם דברים צפופים. חבל שאף אחד לא מרגיש כמוה.