יש איזשהו טעם שאנשים משאירים אחריהם תמיד אחרי שרואים או סתם
מדברים איתם, איזושהי הרגשה שהם משאירים מאחוריהם.
ויש איזה טעם ישראלי בכל מיני נקודות קטנות וביזאריות. למשל,
במקום שסולידיות ושאנטי נפגשים. בבגדים חצי שקופים וזרוקים,
אבל מצד שני, עם טיפת הרגשת חייטות בקווים עדינים. משהו במקום
שהומו והומופוב נפגשים, בערס לבוש חולצה ורודה.
פתאום זה משאיר לי טעם ישראלי.
במקום ההוא שבו רק ישראלים יקבעו בליינד דייט בהופעה, בנשיקה
של בחורים, אבל במיוחד בנשיקה של הבחור השחום; היא לא משהו,
אבל יש בה את הטעם הנוראי הזה שפתאום גורם לך להרגיש נורמאלית,
עוד בחורה שיוצאת עם בחור. ורק בחורה ישראלית יכולה להיבהל
מזה. זה כאילו שלהיות ישראלי זו קללה וגאווה עבורנו באותה
מידה.
זה השדה הזה שמול הבית שלי, שבחורף, כמה שהוא נראה אירופאי,
במיוחד כשהסוס החום ההוא עומד בו, יש בו את הריח הירוק הזה
שמזכיר לי את ישראל ואת החספוס החם הזה - הישראלי. משהו באבא
שמוליך את הסוס הזה כשהבן שלו רכוב עליו בדיוק מול הבית שלי,
נראה לי כל כך ישראלי.
והמריבות המשפחתיות, וריבים בכלל, בעיקר על כסף. משהו בניתוק
מהמשפחה, ואינטרסנטיות, בנישול של שתי דודות מהמשפחה
ובהתכחשות. משהו באוכל של סבתות.
משהו בטעם של חמוץ מתוק שיוצר מלוח ומרגיש כמו טעם ישראלי.
משהו באומללות ובדידות.
משהו בפרחה עם ג'ינס נמוך, מחשוף עמוק, פלטפורמה, ובעצם לבוש
מינימאלי, משהו ברחמים כלפיה, בעצב שאני נושאת בגללה.
משהו בשיחת טלפון בין ידידים, משהו בהבנה בלתי אפשרית.
משהו בשילוב של דרום תל אביב עם מקום תרבותי כמו תיאטרון
"תמונע". בערבי במה.
משהו בריחוק של הדרום מהצפון.
משהו בשילוב של ים ומוכרי ארטיק פאטתיים.
משהו בנקודת המפגש של חום וקור, משהו בגלידה בטעם חמאת בוטנים,
בבמבה, ביסלי (?), משהו במסיבות יומולדת של ילדים קטנים.
משהו בגרנדיוזיות מאולצת, מוגזמת.
משהו בניסיון להיות לא ישראלי...