"אסור לך לטבוע", אני לוחשת לה.
היא מזכירה לי בשקט שרק לא מזמן למדה לשחות.
"כבר עברו כמה שנים מאז", אני מנסה לעודדה, אך היא לא מוותרת
ומזכירה לי שהפעמים שהצליחה לשחות הן ספורות.
אני זוכרת.
אני רואה אותה מתחילה לשקוע. בטח כל החיים עוברים לפניה עכשיו.
או לפחות חלק. החלק שלו.
אני רואה אותה מתחילה לשקוע, ובניסיון נואש אני מנסה להזכיר לה
את כל הזמנים הטובים. כי ככה תמיד עושים לאנשים גוססים
בטלוויזיה. ולא היה לי ספק שהיא גוססת.
מישהו מהצד בטח היה שואל למה אני לא פשוט מושיטה יד ומושה
אותה. אם יש דבר אחד שלמדתי בחיים זה ששום דבר לא כזה "פשוט".
הפעם אני לא יכולה למשות אותה מהמים, בוץ, מצב הזה שאליו היא
שוקעת. הפעם לא אוכל להצילה. השמיים שלה מקדירים מהר מדי והשמש
שלי כבר עייפה.
ובכלל, כבר כמעט 23 שנה שאנחנו כלואות כאן, ואני אף פעם לא
טבעתי.
"את יודעת," לרגע היא נראית צלולה, "את הציפור, ואני זו שלא
יכולה לעוף", והרגע נעלם.
אני רוצה להוריד את כפפות המשי שלי ולצעוק עליה שאנחנו אחת. אם
אני הציפור, גם היא הציפור. אם היא לא יכולה לעוף, גם אני לא
יכולה לעוף. אבל נהיה לי כבד. ההבנה הזו... כבר כמעט 23 שנה
אני ציפור שלא יכולה לעוף.
היא שוקעת. כל כולה בתוך זה. בתוך מה?
"למה את לא נלחמת?!" אני מתעקשת בתחינה, "זה גדול ממני", היא
משקרת לעצמה. ושתינו נותנות לדמעות שלנו להגדיל את אגם הבוץ
המקולל הזה.
"נמאס לי לרחם עליך!" אני מתפרצת, "נמאס לי להרים אותך כל פעם
מחדש! גם אותי הוא עזב! גם אני נשארתי לבד! גם אני חולה! גם
אני מתפוררת!"
לראשונה מאז ועד עולם, היא מושיטה יד מתוך הבוץ, כאילו מושה
עצמה החוצה, מלטפת את פניי, "אני זאת שטובעת. את זאת שצפה. מאז
ומתמיד זה היה כך. אני אחראית על הדכאונות ואת אחראית לצאת
מהם," שתיקה.
"אסור לך לטבוע", היא לוחשת לי.
אני עוצמת עיניים ובפנים מוכתמות אני מוציאה אותה שוב מהבוץ,
מוציאה אותי.
באפיסת כוחות אני נשכבת על האדמה החרוכה של ליבי. מקללת את
היום בו נולדתי. המאבקים האלה... מתיש.

יום השנה מתקרב, יום ה- 23 שנה. והפעם התעלתי על עצמי.
"אני לא רוצה לחגוג את היום בו נולדתי".