יושבת אני עכשיו כאן לבדי,
יושבת לי וחושבת עליך יותר מדי...
עבר כבר די הרבה זמן מאז שאתה כבר לא איתי,
ואני שואלת את עצמי עכשיו -
מדוע התאהבתי דווקא בך?
מדוא אתה זה שגרם לי להיות תלויה בבנאדם שאני כ"כ אוהבת?
אז, אמרתי לעצמי שאני לא מסוגלת לחיות בלעדיך,
כאב לי שלא יכולתי לממש את אהבתי אליך.
אבל עכשיו עבר זמן, עברו הימים,
ואני כבר לא מרגישה אליך כלום,
רק ריקנות...
השם שלך כבר לא עושה לי כלום בפנים,
מחשבות עליך לא מעיקות את ליבי.
אני עוצמת את העיניים ומנסה לדמיין את תווי פניך, את צבע
עיניך, ולא מצליחה לזכור אותם.
אהבתי אליך היתה חזקה יותר מהכל בחיים שלי.
אתה היית הכל בחיי, כך חשבתי אז לפחות.
אבל עכשיו כשאני חושבת עליך במבט לאחור, אתה כלום בשבילי!
אני לא מבינה למה בכיתי עליך כ"כ הרבה.
לא מסוגלת לקלוט למה עיניך, אשר כ"כ התבוננו בי, גרמו לי
להרגיש טוב, גרמו לי להיות מאושרת. התקופה איתך היתה מהמאושרות
בחיי. גרמת לי כל הזמן לחייך. אבל זה הכל. זה היה כל התפקיד
שלך באותו זמן - רק לגרום לי להיות מאושרת באותה תקופה.
כל מה שהיה בינינו היה לשווא, כי בעצם זו היתה אהבה, והתאהבות
חד צדדית מצידי.
עכשיו אני מבינה שלא היית אהבתי הראשונה.
אני באמת מקווה שיהיו לי עוד הרבה התאהבויות ושהן אכן יתממשו
כמו שאני ארצה, אבל איתך אני בחיים לא אהיה יותר!