הקדמה:
לי מכל האנשים או הששה מילירד שיש בעולם לא הייתי חושב שאני
הייתי עובר דבר שכזה...
זה היה נפלא ... אני לא יודע זה היה מהיר כייפי, טוב לא כל כך
מהר... זה היה משהו ארוך כאילו חודש... טוב זה מה שאחרים אמרו
... אני לא יודע אני הייתי במקום אחר... מחוץ לגוף שלי... אני
מכל האנשים הכי רגועים שבעולם אני המעוצבן ביותר הייתי שם...
"קפצתי" או עפתי כמו שאומרים בין העולמות ופה בכדור הארץ מהר
ובלי סוף... עד שמצאתי את עצמי בגופי שוב לא יכול לעוף או לזוז
מהר כמו קודם...
הסיפור:
אוקיי זה קרא... דותן הכריזה רשמית דרך שלי שאני מטריד אותה
באינטרנט... מה לעשות החיים קשים וצריך להמשיך... דווקא שאני
מנסה להיות נחמד למישהו ואני מנסה להשתלב ולהיכנס... אני לא
מבין אותה... טוב מה לעשות... אנחנו בישיבת מועצה, אנחנו
מקשיבים לדיבורים השותפים והמשעממים של דפנה, עד שהיא עוצבת
ואז אותו הייבוש בא מהכיוון של שלי... "מטריד" אני ? מה פתאום,
טוב אני לא אדם הכי נחמד ומתחשב שבעולם... מה לעשות תמיד אני
נדפק ברושם ראשון...
יום למחרת... אני קם מהמיטה אחרי שעתיים של צעקות של אבא שלי
"אורן !!! אורן!!!" הוא אומר... למה אורן לא מתעורר ואני צריך
לחטוף על זה... זהו החלטתי אני קם... כמו שאמרתי אני לא הבן
אדם הכי רגוע ומתחשב שבעולם וגם לא האדם עם הפתיל הארוך
בעולם... קמתי על רגליי מתחיל לרוץ לכיוון החדר של אורן בקצה
השני של הבית , פותח את הדלת ב-"טראח" חזק מאוד והוא שוכב ישן
(נראה לי) אני מעוצבן עוד מאתמול תופס קפיצה על אורן עם כל
הגוף שלי... נראה לי שמה שהפתיע אותו יותר היה שאני הערתי אותו
מאשר זה שיושב עליו מספר רב של קילוגרמים... כבר לא היה מעניין
אותי אם הוא סובל או כועס עליי או לא... אני מעוצבן ואי אפשר
לעצור אותי עכשיו...
הגענו לבית הספר... עכשיו אני צריך לעלות שלוש קומות בגלל שאני
בכיתה ט' והחטיבה מחולקת ככה... זה לא עזר לזה שאני מעוצבן...
הגעתי למעלה לכיתה שלי, שם ראיתי שאני בין היחידים שהביאו תיק
נורמלי של יום לימודים רגיל עם כל המערכת בתיק...
שאלתי את דורון -"מה זה ?,למה לא הבאת תיק?"
והוא עונה לי -"רובי, מה אתה דפוק בשכל?? היום יש פעילויות של
בית הספר נגד אלימות"
-"בואנה שכחתי לגמרי, סתם הבאתי ספרים?? כנראה שחכתי בגלל שאני
עמוס בדברים בזמן האחרון" אמרתי לו.
זה שאני סוחב את כל המערכת שלי גם לא עוזר לי לקריזה...
כל היום היו פעילויות משעממות וארוכות . דורון כל הזמן מתלונן
הוא היה צריך להבריז היום, ואני לא עונה רק עושה פרצוף ומהרהר
על מה ששמעתי אתמול...
פעילות אחת הייתה הרצאה על אלימות בסרטים ואייך היא משפיע
עלינו...
בפעילות השניה היינו צריכים לראות סרט עם מוסר הסכל שהוא
"האלימות לא משתלמת", ראיתי כבר את הסרט הזה ביסודי, מה שנותן
לי תירוץ לישון בזמן הסרט, אבל עם כיתה כזאת אתה מקסימום יכול
לחשוב שאתה יושן וזהו, אתם מבינים, אז כל זה בכלל לא עוזר לי
לקריזה שפיתחתי מהאנשים סביבי...
איך לא אחרי סדנא או הרצאה מעצבנת אחת תמיד באה אחת אחרת, אז
פה נכנס הסיפור שלנו בהתגלמותו הממשית אבל בינתיים אתם לא
מבינים אז אני אמשיך...
כמו שאמרתי אנחנו נכנסנו לסדנא הבאה ופה זה מתחיל להיות מעניין
וגם מצחיק לפחות לכיתה המעצבנת שלי, זה היה מעיין שיעור קצר על
אייך לעשות מדיטציה, ואני רציני הביאו לנו מומחה למדיטציה
שהסביר שאפשר לפרק את הלחצים שלנו את הפחדים את הקריזות וכל
השאר רק בידי זה שאנחנו עושים מדיטציה ואנחנו הופכים להיות
רגועים. איך שהכיתה שלי שומעת "לחצים" היא ישר מקשרת את זה
איכשהו לגזים שיוצאים מבן אדם (ןאתם יודעים על מה אני מדבר).
טוב היינו בהתחלה במסדרון פתוח בבית הספר ככה שאת כל הפדיחות
שעשינו כל הבית ספר הדפוק הזה ראה אותנו עושים.
טוב הוא אמר לנו לעצום עיניים ולהקשיב לנשימות שלנו דרך האף
(זאת המדיטציה הראשונה והקלה מכולם, והיא אמיתית, תנסו.) ואז
אני החלטתי שאני באמת צריך להירגע מהקריזות שלי ולקחתי את
העניין ברצינות, כבר נכנסנו לכיתה שהייתה שם, ישבנו על בכיסאו
שהיו שם כמו שהמדריך אמר לנו לעשות, שני כפות הרגליים על הרצפה
שתי כפות הידיים פתוחות לכיוון השמים על הברכיים, עוצמים עניים
ומקשיבים לנשימות שלנו, הצחוקים של הכיתה שלי לא עזרו כל כך,
הם עיצבנו עוד יותר, התעלמתי עד שבאמת הייתה לי ההרגשה שרק אני
עושה את כל זה, פתחתי את עניי, ישבנו במעגל רק כמה אנשים ישבו
עם עניים פקוחות, כל השאר אולי צחקו בזמן שהם עצמו אותם, אני
ראיתי את זה וחזרתי להקשיב לנשימותיי, המדריך הסביר לנו על כך
שרצון לצומת לב ושכל האנשים שמושכים צומת לב רק רוצים אהבה
ורוצים שיגידו להם שאוהבים אותם, אז זה היה באמת מצחיק, נשמענו
כמו קבוצה של "מחורים אנונימים" כשחזרנו על זה שאנחנו "אוהבים"
אחד את השני, אני לא צחקתי ולא אמרתי כלום...
זה היה הסוף בשבילי, נשאר לנו לעשות עוד סדנא אומנותית ואז
הולכים הביתה, אני כבר קבעתי שנשבר לי ואני הולך הביתה, אני
מבריז, טוב אז ככה זה היה אני הברזתי ואיתי הבריזו עוד כ5
אנשים מהכיתה שלי, הגעתי הביתה מפיל את התיק הכבד שלי על
הרצפה, מרגיש שאני סחוט לגמרי אני התחלתי להתפשט, אני ידעתי
שאני לבד בבית כי אורן לא נמצא כאן הוא נמצא במטווח ירי לכל
אחר הצוהריים, אז הלכתי להתקלח, טוש מהיר כזה ואז אני לובש את
הבוקסר שלי ואת החולצה הפשוטה כדי לשון. אחרי שהתלבשתי הלכתי
לכיוון המיטה שלי עם כל העצבים שלי מהימים האחרונים בראש
מסתובבים בלי סוף, התיישבתי על המיטה שלי והתחלתי לנשום נשימות
עמוקות מאוד ובלי סוף, הפסקתי, אמרתי לעצמי -"להירגע",
חשבתי שוב על כל מה שאמר המדריך למדיטציה
ואמרתי לעצמי "אין מה להפסיד, נכון?",
ואז התחלתי שוב כמו מקודם אך יותר בשקט ובלי הפראות צעקות או
צחוקים, עצמתי את עניי שתי כפות רגליי על הרצפה כפות ידיי כלפי
מעלה לשמיים מונחות על הברכיים, התחלתי לנשום מהאף והקשבתי
לנשימותיי. אני כבר התחלתי להסתחרר ולאבד את הזמן הסחרור החל
להתגבר עד שהתחיל להכאיב בראש וכבר רציתי שכל זה יפסק , ניסיתי
לפקוח את עניי אך ללא הצלחה עניי היום כאילו דבוקות ושמשקולות
מחזיקות אותם סגורות, ידיי היו כבולות לרגליי, לא יכולתי
לזוז, צמרמורת החלה לעבור בכל גופי ונמשכה כמה שניות ארוכות,
הרגשתי את עצמי כאילו נזרק מגובה רב אך באותה המידה את גופי
נשאר באותו המקום כאילו נשמתי וגופי נפרדים בזריקה מצוק, חשתי
כוח רב עובר בעורקיי באותו הרגע, פקחתי את עניי מצאתי את עצמי
במצב עמידה בחדרי, חש בקלילות פתאומית, מסתכל סביבי, אז החלטתי
שאני פשוט עייף ואני צריך עוד כמה שעות שינה, התיישבתי על
המיטה שלי, כמה שניות, אז שיפשפתי את עניי ונשכבתי במיטה שלי,
עדיין שוכב בעניים פקוחות מסתכל לשמואלה של המיטה , ראיתי
מישהו יושב לי על המיטה לא זז רק יושב שם,
שאלתי אותו "היי בחור? מה אתה עושה פה?",
ראיתי שהוא לא עונה, הושטתי את ידי לכיוון שלו כדי לטפוח לו על
השכם ושמתי לב שאני עובר דרכו. קמתי בהלם מהמיטה מסתכל מה זה
היה ואז שמתי לב שזה אני, אני ישבתי שם עם עניים עצומות, ובלי
לזוז,
"אני מת!!?"
-"לא, אתה לא" שמתי קול של מישהו מאחוריי, הסתובבתי
-"אז מה אני?" שאלתי את האדם שעמד מולי. האדם היה גבוה נראה
שממוצא אסייתי (יפני או סיני) הוא היה קירח ולבש מעיין שמלה
כזאת של מנזרים יפנים נראה לי.
"ומה אתה?"
-"דבר ראשון אתה צריך להירגע, בדיוק כמו שעשית שהגעת לכאן" הוא
ענה לי,
-"איפה זה כאן?" שאלתי אותו,
-"עוד שאלות, אתה מוכן לחכות עד שאני אענה על הראשונות?"
-"נו?" אמרתי לו ברוגז,
-"אתה, רובי כמו אחרים נמצא במימד מקביל לזה שאתה היית בוא עד
ללפני דקה, לא להילחץ אתה יכול לחזור לגוף שלך מתי שאתה תרצה,
אתה נמצא עכשיו במעיין טרנס לתוך עצמך, חווה חוויה חוץ גופית
שכזאת" הוא ענה לי,
-"לא ענית לי מי אתה?" אמרתי לו
-"אני רובי, הוא טיריאל, ובדיוק כמוך אני עובר חוויה חוץ
גופית, אני פה כדי להגיד לך מה הם היכולות שלך במימד שלנו ואיך
אתה תוכל לחזור" הוא אמר לי
-"אוקיי, אני משוגע או משהו??" אני שאלתי אותו
-"לא אתה לא, אתה פשוט עובר דבר שלא הרבה עברו ורק אם אתה תספר
על כך למישהו יחשבו שאתה משוגע, פה במימד שלנו אתה יכול לראות
את כל המימד הרגיל אבל הם לא יכולים לראות אותך אלא אם אתה
רוצה להתגלות עליהם, ופה אתה לא צריך לאכול, לשתות או לשון"
הוא אמר
-"מה אתה אומר?" אמרתי לו בציניות
-"כן רובי, זה מה שאני אומר. רובי תגיד לי חלמת פעם לעוף?" הוא
שאל
-"למה? למה אתה שואל?" שאלתי אותו
-"כי עכשיו אתה יכול" הוא אמר לי בשמחה
-"באמת? אייך?" שאלתי אותו
-"אם אתה רוצה אתה יכול לעשות כאן הכל, גם לעבור דרך קירות"
הוא ענה לי
-"טוב את זה אתה אמרת, אבל למה אני פה, מכל האנשים שבעולם?"
שאלתי אותו
-"אם רק תחשוב אתה תמצא את התשובה לשאלה הזאת" הוא ענה
בקרוב המשך...
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.