גנבתי ספר מחנות ספרים.
בכיתה ח' היינו אומרים:
סחבתי ספר.
נשמע יותר נכון. יותר "חוקי".
ובאמת כך הרגשתי, "סחבתי ספר".

הסיפור שהיה כך היה:

קודם כל אני כבר מזמן לא בכיתה ח'.
שלושים שנים בקירוב אני רחוק מאותם ימים.
קצת אחרי שסיימתי להיות בכיתה ח' מתישהו בכיתה י'  נקלענו אני
ובני, החבר הטוב שלי, לספר "שיני חלב" של יהונתן גפן. הוא קרא
לו רומן בוסר אבל בשבילנו זה היה הספר. כמו שאומרים, גדלנו
עליו.
כל משפט שני שהתרוצץ בינינו והיינו מצטטים קטע, דמות, משפט
מאותו ספר יפה.
אני זוכר עד היום את הרעד שעבר בי במשפט הפתיחה הנפלא לטעמי עד
היום:
"אני רוצה ללכת לישון ולקום אחרי כל המלחמות..." משהו כזה.
יפה, לא?
תמים? "ג'ון לנוני כזה" ? קלישאה? אולי.
בכל אופן, היה לנו עותק אחד מרופט וקרוע שקיבלנו מאיזי, אח של
בני. והעותק הזה הסתובב ביני לבני וחזרה אלי. הדמויות, הסיפור,
המלחמה, הכפר, ויותר מכל ההתפכחות שאנו חווינו ביחד עם הספר.
אני חושב בדיעבד, שהרצון שלי ללכת לצנחנים ולמות מוות הרואי
באיזה קרב,  צמח גם בזכות הספר הזה. אתה שומע, יהונתן: כתבת
ספר אנטי לאומני, אנטי מלחמתי, ספקן, שוחט פרות קדושות שכזה
ואיזה ילד מתבגר מזריק את ההרואיות הזאת נקייה ומזוקקת עד
הסוף.

אחרי שהבנתם כמה הספר הזה היה חשוב בשנות ההתבגרות שלי,
אמשיך.

הגעתי לקניון לפני מספר ימים וישבתי בבית קפה. בתור לתשלום,
עמדתי בגב לקיר שהיה מלא מדפי עץ.
על המדפים היו מספר ספרים. ומודעה: "ספרים לקריאה. לקניה פנו
לקופה".
מול בית הקפה הייתה חנות ספרים ידועה שהוציאה לרחבה הגדולה
מתקני תצוגה של ספרים שנמכרו בהנחות גדולות. הספרים שעמדו על
המדף בגבי היו מאותה חנות.
והנה קטן ונחבא ראיתי את הספר שיני חלב. שנים לא ראיתי את
העטיפה ובכל זאת מייד זיהיתי אותה עם הציור היפה בחזית.
הספר היה המוצע לקריאה בבית הקפה אבל גם ניתן היה לקנות אותו
בעשרים שקלים. עשרים שקלים!
זה מה ששווה הספר הגדול הזה? ויהונתן יודע שיצירת חיוו נמכרת
בזיל הזול?
ממש כעסתי, אבל לא התאפקתי והחזקתי אותו בידי.
ידי ממש רעדו כשדפדפתי בין הדפים מחפש את יותם גילמן, ארצרך,
ומוקי הבן זונה.
הגיע תורי לקופה, שילמתי על הקפה ומצאתי שולחן ברחבה ריק.

מיד הבנתי: הספר הזה שבידי לא עוזב אותי יותר.

ניגשתי שוב לקופה, הוצאתי שטר של עשרים שקלים, והושטתי אותו
לבחורה שעמדה שם.
היא שאלה: "כן, מה בשבילך?"
אמרתי לה: " אני בשביל הספר, עשרים שקלים, לא?"
המוכרת: "לא, אתה קונה את זה בחנות ממול, צריך לגשת אליהם".

הסתובבתי. הבטתי לעבר השני. החנות נראתה לי כל כך רחוקה.
ההמולה מסביב הייתה בשיאה. והעולם - נראה היה שהדבר האחרון
שמעניין אותו זה אני, הספר של יהונתן גפן ועשרים שקלים.

חזרתי לשולחן. הקפה עדיין חיכה לי, אבל קר. עלעלתי בספר באהבה
גדולה, ומתוך ידיעה ברורה וללא ספקות רבים:
הספר הזה חוזר אלי ונשאר לתמיד.

קמתי, הכנסתי אותו לתיקי,  והלכתי משם מתרגש ונסער מעט.