בסוף החורף, אחרי הגשמים הגדולים, אם היו, ולפני הגשם האחרון,
השביל הצר, שהתפתל וחיבק את הגבעה והוביל אותנו מצדה האחד לצדה
השני בטיולנו להר שאול, כבר היה נסתר ומכוסה בשלל צמחיה ירוקה
ומלאת חיים שצמחה משני צדדיו ופרחיה צבעו את הגבעה בצבעים
חזקים, צהוב החרציות והסביונים, ואדום הכלניות. כשיצאנו, חבורה
שמחה ורעשנית של בנים ובעיקר בנות חמושה בפירות  וגרעינים של
שבת, לטייל בסביבה, רציתי אני להיות הראשון שיגלה את המקום שבו
השביל מתחיל.
הלכתי ראשון - מפלס לכולם את השביל דרך הסבך והפרחים שהגיעו לי
מעל לראשי. פרחים נתקעו בפני וריחם של עלי הכותרת והאבקה ואגלי
הטל  שנשרו מהם על פני כל גופי מילאו אותי רעננות וחיים .
האדמה עדיין רטובה אך לא בוצית מדי, והאוויר קריר וחמים באותה
מידה, נעים ולא משמעותי מידי.

לפעמים אני חושב על חרציות. לפעמים על כלניות. בזמן האחרון אני
חושב על הצבא. אני גם חולם, לרוב על מקומות שלעולם לא אחזור
אליהם.
נמנמתי על הספה, ער למחצה, טועם תמונות ישנות ומתוקות בעיניים
סגורות .
רותי ניגנה על הגיטרה פורטת אצבעותיה הארוכות והרכות בעדינות
בין המיתרים וממלמלת שיר שאת מילותיו היא מעולם לא זכרה.
"את יודעת שאני אוהב אותך, כן?"
היא קמה, מניחה את הגיטרה על מסעד הכורסא, ניגשת אלי, רוכנת אל
ראשי, ולוחשת באזני:
"אני יודעת שאתה גם שונא, לפעמים..."