הדשא של השכן ירוק יותר. זהו משפט שמשמעותו הוא שתמיד נסתכל על
אחרים כאילו להם יש יותר ממה שיש לך. אבל במקרה שלי זה נכון.
אני גר בשכונה קטנה באיזה ישוב גדול. זה אמנם בית פרטי אבל
קטן, כמו כל הבתים ברחוב שלי. זה לא כזה יקר, כי זה די רחוק
מכל עיר גדולה אחרת, ובגלל שזה בשטחים אז גם יש הקלות במסים אז
ככה שזה משתלם.

את השכנים שלי אני לא מבין. יש להם אחוזה עצבנית, כאילו, מבנה
עצום שכולל בריכה ומגרש טניס ומלא מלא קומות. נראה לי אפילו
שיש להם מעלית בבית. זה הבית היחיד ברחוב שכזה גדול, וכל פעם
שבאים אלינו אורחים אז שואלים על הבית הזה. זה נהיה די מרגיז.
לשכנים יש ילד, נראה לי קוראים לו משה או דוד או משהו דומה.
הוא בגיל שלי. כולם שונאים אותו כי הוא עשיר. הוא תמיד יושב
בספסל בהפסקות ואוכל את הג'בטה שלו. בטח יש לו בפנים קוויאר.
שונא אותו.
פעם אחת הוא ניסה לדבר איתי, נראה לי זה היה ביום שהם הגיעו
לישוב. הוא אמר לי בהפסקה שלום ושהוא השכן החדש שלי. כולם
הסתכלו עלי ואמרתי לו שיעוף לי מהעיניים או שאני נותן לו מכות.
הוא עזב אותי בשקט ומאז הוא לא דיבר איתי.

כבר גדלתי מאז והגעתי לתיכון. כולם עדיין שונאים אותו כי הוא
עשיר. גם אני שונא אותו. יום אחד, כשהייתי בשירותים, הוא נכנס
גם. הוא נכנס, השתעל, ועמד במשתנה לידי. רציתי להגיד לו שיעוף
ואז ראיתי שהפיפי שלו צהוב נורא נורא נורא. בחיים שלי לא ראיתי
פיפי כזה צהוב. אמרתי לו שהוא מכוער ואפילו הפיפי שלו עשיר
יותר משל השאר ובגלל זה הוא צריך למות. הוא הסתכל עלי, השתעל,
והלך. לא ראיתי אותו יותר. הוא הפסיק לבוא לבית הספר.

אחרי שבוע ראיתי סבלים ליד הבית שלו. הסקרנות אכלה אותי אז
הלכתי לברר מה פשר העניין. דפקתי בדלת, ואמא שלו פתחה לי אותה
בוכה. היא אמרה לי שהיא מצטערת ושהוא לא נמצא בגלל שהוא מת
מסרטן. חזרתי הביתה והלכתי לישון.