רק אתמול חלמתי בהקיץ ודימיינתי שזה קורה לי.
אבל זה קרה דווקא לה, לא לי.
מסכנה.
אני לא יודעת איך היא יכולה לחשוב,
איך היא יכולה לנשום, איך היא מחזיקה את עצמה.
רק אתמול ראיתי דברים בעיני, והם התחילו דומעות,
רק אתמול דמיינתי תמונות נוראיות.
זה לא שאני מגדת עתידות, זה לא שאני נביאת חלומות,
אבל כשאני מרגישה משהו, יש בי תחושות שמשהו הולך לקרות.
אבל אתמול, זה היה חזק, יותר מידי חזק.
נשמה צעירה, כל כך תמימה, הלכה לעולמה.
וההיא, אין לי מושג איך היא יכולה להסתכל לאנשים בעיניים,
כי אם זה היה קורה לי, הייתי נעשית עיוורת.

אז נכון, אלו החיים, וזאת המציאות, וחבל שככה.
הייתי רוצה להתעורר עכשיו מהסרט הזה ולהגיד
שתודה לאל שהוא נגמר.
אך כנראה שיש סרטים שלא נגמרים לעולמים,
ולצערי יש יותר מידי סרטים כאלה...והם כואבים,
אוי כמה שהם כואבים.