כבר בלילה הראשון ערבבנו גוף בגוף, אבל לא נתתי לו לנשק אותי.
סוג של התרסה קטנה על הטריקים הנלוזים שבהם כבש את הגוף שלי:
דיבורים אל תוך הלילה, נגיעות אקראיות, מסאז' עם שמנים אתריים,
מחמאות. המחאה השקטה שלי שרפה לו פיוזים במוח. בבוקר אחר כך
התחילה מערכת הפתקים.
"בוקר טוב אירית, מתוקה, היה מתוק. תישארי עד מתי שבא לך.
מצטער, אני הולך לאוניברסיטה, יותר נכון טס. רציתי לשאול אותך
משהו. באת אלי אתמול בלילה. אכלנו ארוחת ערב ביחד. נשארת
לישון. עשינו סקס וגם עשינו אהבה. למה לא נתת לי לנשק אותך? מה
היא נשיקה בשבילך?".
לך תסביר משהו למישהו שלא רוצה להבין.
בלילה הבא חזרתי. ידעתי כבר שמצפה לי ארוחת ערב משובחת, שאחריה
הוא ייגע בי, ילטף אותי, ילקק אותי, ירטיב אותי, יפשיט אותי,
יחדור אלי וימשיך עד שיספיק לי. לא יכולתי להתנגד למה שהוצע
לי. וגם לא רציתי שינשק אותי. עוד פתקים.
"בוקר טוב אירית. אני יוצא מהדירה עם תחושה של ליטוף, כאילו
שחזרתי לרחם ואני מוגן מהעולם בחוץ. זה המגע שלך שעושה לי
משהו. אבל למה חזרת אם את לא רוצה שהשפתיים שלי יגעו בך? למה
את נותנת לי לחדור אליך ולנשק לך את הפות, אם את לא נותנת לי
לנשק לך את הפה?".
ולמה אתה כבר מבקש תמורה על מה שאתה נותן? למה אתה כל כך ממהר,
למה אתה רוצה לכבוש את כל כולי? תירגע, תקשיב לצליל של השקט.
חזרתי כל לילה. הפקרתי את הגוף שלי למגע שלא ידע בושה. התמסרתי
כמעט כולי, אבל לא יכולתי לסבול שהלשון שלו תרטיב לי את
השפתיים, תחקור את תוך הפה שלי. סירבתי למסור את הפינה האחרונה
שנשארה לי. פתק.
"לא ביקשתי שתנשקי את אותי, ביקשתי רק לנשק אותך, ולא נתת לי.
אני דוחה אותך?".
אתה מהיר מדי. אתה חסר סבלנות. תן לי זמן להיפתח. פתק.
"אני חושב שאת מוצאת חן בעיני. כל יום בשיעור אני מחכה לערב
שניפגש. אני מתחיל לדמיין מקומות שנגיע אליהם ודברים שנעשה
ביחד. אני אוהב את החיוך שלך. אני לא אוהב שבבקרים את עצבנית
למרות שלא עשיתי לך כלום. אני מרגיש שאני נפתח אליך ונותן לך
כל מה שיש לי".
כשאנחנו עושים אהבה, אנחנו מרקיעים שחקים. כשאנחנו צוחקים,
אנחנו מתלטפים. כשאנחנו מסתכלים אחד לשני בעיניים, אנחנו
נאבדים. אבל עברו רק מעט שבועות, אני עדיין לא מכירה אותך,
ואתה בטח שלא מכיר אותי. חנוק לי, אני נוסעת לכמה ימים.
"אירית, נסעת להורים ואני כאן לומד. את כבר יודעת שטוב לי
איתך, שאת נוגעת בי בפנים. אבל אני מקווה שלא תכעסי אם אני
אומר לך שאני שמח שנסעת, שיש לי שוב את החדר שלי, את הספייס
שלי ללמוד ולישון ולהירגע. תשאירי לי לפעמים זמן לעצמי, אני
נותן לך את כולי ולי לא נשאר כלום, אני פותח את כולי ואת לא
רוצה להיפתח. טוב, יפיפיה, את יודעת שאני אשמח לראות אותך
כשתחזרי".
אני טועה או שאיתרתי בפתק שלך קצה טינה? הלכתי, אבל חזרתי
אליך. זה הופך להיות משקע שיישאר בינינו?
פתק.
"אירית שלי, השיחה שלנו אתמול בלילה השאירה אותי במצב רוח לא
ברור. כמעט התחלתי לבנות בראש שלי תוכניות איתך, ועכשיו אני
כבר לא כל כך יודע אם אני רוצה. אני אוהב את המגע שלך, את
תשומת הלב שאת נותנת לי, את מה שהעיניים שלך משדרות לי. את
יודעת שאני מפחד להיאבד בתוכך, ואני לא אוהב שאת לא מושיטה לי
יד. אני לא אוהב את השאלות שלך. הביקורתיות שלך מראה לי שאת
שואפת רחוק, אבל גם גורמת לי לחשוב שאת מחפשת בי שלמות. אני לא
מושלם, אני גבר עם הרבה כוח נפשי וגם פיזי, שלא מפחד מהצד הנשי
שלו. למה את דורשת ממני מה שאין בי?"
ולמה ההאשמות האלה? מאיפה מגיע הכעס הזה.
פתק.
"אהובתי,
אני לא אוהב שאת מחמיצה לי פנים בבקרים. לא בגללי את לא ישנה
טוב, זה הכל בראש שלך ותלוי בך, את יודעת. אני מרגיש שבזבזתי
אתמול שעות בוויכוחים איתך מה זה לכבול ומה זה כבוד בין בני
זוג, במקום פשוט לתת לחיים להוביל אותנו. אני אוהב שאת באה
אלי, אני אוהב את הנוכחות שלך, אבל אמרתי לך כבר, אני צריך
לפעמים את הספייס שלי".
אז תן לי ללכת כשאני מנסה. אז תפסיק לבקש ממני להישאר לישון רק
הלילה. אז אל תבוא לחפש אותי כל יום בספריה. אז תפסיק לסתור את
עצמך.
פתק.
"אירית
את יודעת שאני רואה את עצמי בתור בנאדם פתוח וכן. אני יודע
שאני לא בנאדם קל, גם לא גידלו אותי בצורה פתוחה וקלה, סיפרתי
לך שהאבא החורג שלי סגר עלי וחנק אותי עד שעזבתי. אף אחד לא
יסגור עלי יותר, אז אל תנסי אפילו. במקום כל השאלות שאת שואלת
אותי, תחשבי לבד. אל תגרמי לי להרגיש שאני אשם במשהו, תסתכלי
קודם פנימה, תפתחי מודעות. דברים כאלה גורמים לי רצון להתרחק
ממך, לעזוב את מערכת היחסים הכל כך יפה שיש בינינו. אל תהרסי
את זה. מתוקה, יפיפיה שלי,
הרבה אהבה."
אתה בטוח שאתה חושב עלי כשאתה כותב את הדברים האלה? מה אני
עושה שגורם לך להרגיש סגור, מה בדיוק אני עושה שאתה לא עושה גם
לי באותה המידה? אני לא יודעת אם אני נמצאת במקום הנכון עם
האדם הנכון. עברו רק חמישה שבועות. איך כבר הגענו לאיומים
ולנזיפות? רגע, זה לא אתה שסוגר עלי, שלא נותן לי לישון לילה
אחד בלעדיך?
אנחנו מתנשקים. אני מוצצת את השפה התחתונה שלך, ואתה תופס את
העליונה שלי. אני מתיקה את השפתיים שלי משלך ומצמידה אותן שוב.
מתיקה ומצמידה. מחככת את השפתיים שלי על שלך מצד לצד, מצד לצד.
אתה תופס עם השיניים את השפה העליונה שלי ומלקק את החלק הפנימי
של השפתיים שלי. אני מצחקקת. אני פותחת עיניים ורואה את
העיניים שלך מקרוב קרוב קרוב. אני פותחת את הפה שלי ונותנת לך
לנשום לתוכו. אנחנו מחליפים הבל נשימה כמה רגעים. אתה מכווץ את
השפתיים שלי ושולח פנימה לשון. הלשון שלי מלקקת את שלך
בעדינות, ברכות, בתאוותנות. אתה מנשק את זווית הפה שלי בעדינות
ואחר כך בעוצמה. חודר לתוך חלל הפה שלי בסערה שאני נישאת בתוכה
בלי תלונה. אנחנו מתערבלים, לשון, פה, לחיים, עיניים, גב, בטן,
חזה, חלציים, רגליים.
על הפתקים שלך אני לא עונה. לא עניתי על אף אחד מהם. את כל
התשובות שלי שמרתי ביני לבין עצמי, עניתי לך רק בראש.
אנחנו מתנשקים, אבל יש דברים שאני שומרת רק לעצמי. כשאנחנו
מדברים, אנחנו רבים. כל כך מעט זמן אנחנו ביחד, וכבר אנחנו
מטיחים אחד בשני אגו, פחדים, כעס, אשמה. מסתבכים במילים כדי
לשוב ולהתיר אותן במיטה.
אנחנו מתנשקים כדי לא לדבר, אם נדבר נריב שוב. כשאנחנו מתנשקים
אנחנו ילדים, אנחנו תמימים, אנחנו חוקרים, אנחנו מחוברים,
אנחנו עולם בראשיתי אבוד שמזין את עצמו. משהו התחיל בינינו רק
לא מזמן, אבל כבר אין לאיפה לברוח, המשהו הזה כבר איתנו,
בינינו. אנחנו כבר כאן ביחד, ואם אנחנו רוצים להישאר בעולם
הבראשיתי הזה, ששייך רק לי ולך, ולברוא ממנו את החדש, אנחנו
צריכים קודם כל ללמוד להקשיב.