אני שומע, משמע אני קיים.
אני שומעת אותך, את קולך המוכר
שומעת, את אותו הדבר
שומעת הכל, אני כבר לא יכולה.
עד שסוף סוף אני מתגברת, הכל מתחיל מהתחלה.

אני רואה, משמע אני קיים.
אני רואה אותך, את אותן העיניים
אני רואה אותך, את אותו האף, האוזן, השפתיים
אני רואה אותך, ולא מעזה
אני רואה אותך, והצביטה בלב, כל כך עזה.

אני מרגיש, משמע אני קיים.
אני מרגישה, את הגוף, את החום
אני מרגישה, ואותם הפרפרים מתחילים לפעום
אני מרגישה, והלב מפסיק לפעול
אני מרגישה, שעכשיו אני יכולה לעשות הכל.

אני יודע, משמע אני קיים.
אני יודעת, שהרגש שלי כלפיך הוא לא סתם.
אני יודעת, שהוא לא ישתנה אף פעם.
אני יודעת, שזכיתי בדבר שלא ניתן לכל אחד.
אני יודעת, שדווקא אתה, מכולם, כה מיוחד.

אני מדבר, משמע אני קיים.
ודווקא את זה, אני לא מצליחה
להגיע אליך בצורה ישירה
לדבר, להיות פתוחה.

הרי קיימת אני,
הנני שומעת, רואה, מרגישה יודעת.
אבל להוציא הגה מפי, אינני יכולה.

לגשת, לגשש,
לפתוח עיניים, לחפש
ממש מקרוב, בלי שום תירוץ, בלי היגיון
בלי אכזבה, בלי העלבון.

אני שומעת, כי קיימת אני
אני רואה, כי קיימת אני
אני מרגישה כי קיימת אני
אני יודעת, כי קיימת אני
ואולי יום אחד גם לדבר אצליח, כי קיימת אני.
משמע אני קיים.