New Stage - Go To Main Page

שנהב קופר
/
נצחונות כוח הרשע

איך רצתי הביתה מפוחדת, ילדה קטנה שתופסת עיניים, גדולות
ורעות, עיניים לועגות.
נשכבתי במיטה וכיסיתי את עצמי בשמיכה, מתחננת להעלם, לא רואה
בעיניים מרוב שהדמעות מציפות את האישון והכר כבר ספוגה. אני
שואלת: למה? איך דבר כזה קורה?
אז הולכת לשאול את אמא ואבא וגם הם חסרי תשובה.
והקירות גדולים מאד וגם הם סוגרים עלי, ילדה צנומה בתוך מבצר
בשרני ורע.

טוב, אז הבנתי שזוהי דרכו של עולם ודברים מתפקששים, עם גנטיקה
אין ויכוח, רגע, הוסבר לי שזה גם לא זה... אז מה כן?
וגם מפי הרופאים: "אין לדעת ילדתי..." טוב, אז דברים קורים,
הפנמתי.
צריך להמשיך הלאה, אבל גם אפשרות לתקן? אין?
ומפי הרופאים: "אולי כן יש סיכוי להינצל ולתקן"... וזה היה
נסיון קשה לילדה שעדיין לא ידעה הרבה על העולם.

נכנסת לחדר ניתוח.
הכל סביב מצוחצח, סטרילי, שלפחות אם נמות זה יהיה בלבן ולא
בתוך טינופת של חיי היום יום הדהוים האלו.
בתוך שניות מספר מוחדרות לגופי כמה מחטים.
מנורות גדולות מסנוורות את עיניי, והקור בכלל בלתי נתפס.
צוות הרופאים, לבושים בחלוקים, אוחזים מזרקים ושאר כלים.
פחדתי להירדם שמא אשאר רדומה לעד. הסבירו לי שטעויות קורות.

מתעוררת, עדיין לא תופסת מה בכלל אירע, ממש בקושי אני פוקחת את
עיניי.
מסוממת מכל חומרי ההרדמה, מחוברת לאינפוזיה, יודעת שזאת הולכת
להיות תקופה לא קלה. אחרי כמה ימים של התאוששות מוציאים אותי
לסיור בבית החולים, על כסא גלגלים, בגיל  12.
עיניים בוכיות, כאבי תופת, מטיילת לי במסדרונות חשוכים, אוספת
אלי מבטי רחמים קפואים של אנשים זקנים שגם הם על כיסאות
גלגלים.
מה אני עושה פה לעזאזל?
בית החולים פאקינג מסריח.
תוציאו אותי! אני לא שייכת!
רציתי רק להיכחד בתוך איזה חור שחור...

המוות שלי מתדפק על דלת חדרי בבית החולים ורק מחכה שאני אזמין
אותו להיכנס, ממש כמו עובר ממתין בציפייה להשתחל מבטן אימו אל
העולם. ואני נאחזת בלא כלום. רגליי מגובסת ואני מרגישה משותקת,
רק שכאב חריף מטריף את דעתי וזריקות ההרגעה לא תורמות.

לפחות עוד נותרו לי חלומות, וכבר וגם הם מאיימים לגווע.
היה חבוי לו מקום מסתור באחד מתהומות ליבי, מקום קסום עם
אבירים ופיות כמו באגדות. כל מי  שרק הציץ הכריז עלי כמעורערת,
אבל לי זה לא היה אכפת, זה המפלט האחרון - והמפלט, גם הוא הובס
ע"י כוחות הרשע. אלו היו קרבות קשים. הכאב השתלט לי על העולם
הסודי שלי-פרי דמיוני וניצח את האשליות. הכאב ביגר אותי וגזל
לי את התמימות.
וזו אכן היתה תבוסה קשה מנשוא. הניתוח לא הצליח.
ואני... אני עדיין כאן, ממשיכה להתהלך איכשהו בתוך המשוואה הזו
עם הנעלם הכי טורדני. הזמן.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 8/8/06 15:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שנהב קופר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה