[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גל לירון
/
מנוחת עולמים

אני מצטערת.
אני מקווה שתסלחו לי.
זאת לא אשמתכם.

זה מה שכתבתי בכתב גדול וברור על דף נייר שלקחתי מהמדפסת של
שירה והדבקתי עם נייר דבק על הדלת של החדר שלי.

נעלתי את הדלת. הוצאתי את המפתח והנחתי אותו על המיטה.
נעמדתי מאחורי שולחן הכתיבה וניסיתי לדחוף אותו. לא הצלחתי,
הוא כבד משחשבתי.

התיישבתי על המיטה. נשמתי קצת. לקחתי לגימה מבקבוק המים
ונעמדתי.

שוב, בכל הכוח, והוא התחיל לזוז. בסופו של דבר הצלחתי לדחוף
אותו כך שהוא יעמוד מול הדלת ויחסום אותה.



השעה היתה תשע בבוקר.
אבא ואמא היו בעבודה ושירה בבית הספר.

הלכתי לחדר שלה והסתכלתי במערכת השעות שהיתה תלויה על לוח השעם
שלה.
היא נמצאת עכשיו בשיעור היסטוריה. היא מסיימת היום בשלוש.
מצוין.

פתחתי את המגרה האמצעית. הוצאתי את היומן שלה והתחלתי לקרוא.
הרגשתי שיש לי זכויות יתר בתור אחת שבקרוב מאוד כבר לא תהיה
חלק מהעולם הזה.

חזרתי עכשיו מיסמין. היה מה זה כיף! דיברנו מלא וסיפרתי לה
שאני דלוקה על עידו. היא היתה בהלם אבל אחרי שעיכלה היא הציעה
שנלך אליו. מה יש לך להפסיד? היא שאלה אותי. ואז חשבתי על זה
והבנתי שבאמת אין לי הרבה מה להפסיד, חוץ מפגיעה קשה באגו
למשל...
הלכנו אליו. אבל הוא לא היה בבית. ממש התבאסתי, עד שכבר היה לי
אומץ לעשות משהו, הכל נדפק. מי יודע מתי שוב אני אקבל אומץ
לעשות דבר כזה.
יסמין היתה ממש חמודה והצליחה לעודד אותי קצת מהדיכאון שנכנסתי
אליו.
אבל איך שנכנסתי הביתה לירון התחילה עם השטויות שלה. נמאס לי
ממנה! אין לי כבר כוח אליה!
היא רואה שאני עצבנית ולא מרגישה טוב ולא אכפת לה. היא מתחילה
לצעוק עלי, למה נגעתי לה בדברים ולמה חיטטתי לה במחשב. אני
מסבירה לה שהיא ממש לא מעניינת אותי ושלא נגעתי לה בכלום אבל
זה לא מזיז לה. היא בשלה. נמאס לי כבר מהקריזות שלה. יום אחד
היא שמחה אז היא צוחקת איתי והכל סבבה, ויום למחרת היא נכנסת
למצב רוח מפחיד כזה ומתחילה להשתגע.
אוף! למה אין לי אחות נורמלית?! לשרון יש אחות גדולה שכל הזמן
הולכת איתה ולוקחת אותה למקומות, והיא אפילו סיפרה לה שהיא
התנשקה עם מישהו (לפני שהיא סיפרה לי אפילו!).
זה לא פייר. החיים לא הוגנים!
שירה ועידו ל-נ-צ-ח.



אני נשכבת בעדינות על המיטה. הראש מסתובב. מחייכת לעצמי חיוך
מזערי שמיד נעלם.
המוח חסום. המחשבה מעורפלת ברמות מטורפות.

אני מתה מפחד. פחד שלא יהיה לי אומץ. פחד להכאיב לעצמי. פחד
שזה לא יצליח. פחד שאני אצטרך להסתכל לאנשים בעיניים אחרי.

נכנסתי מתחת לשמיכה ועצמתי עיניים בכל הכוח.
נרדמתי.

התעוררתי אחרי שעה בערך. ערנית כאילו כלום לא קרה.

הלכתי לשירותים, הייתי חייבת להשתין.

בדרכי חזרה לחדר הבחנתי בתמונה זרוקה על השטיח. בטח שירה
והשטויות שלה, תמיד חייבת לעשות נזקים.

הרמתי את התמונה. בחור רזה בלי חולצה מחזיק תינוקת קטנה ומתוקה
בחוף הים. אבא שלי ואני.

איזה עולם. איך המצב הצליח להידרדר כל כך. למה החיים שולטים בי
בלי רחמים ולא אני בהם.
איך מתינוקת מאושרת ורגילה לחלוטין הפכתי למה שאני. מה השתבש
אי שם בדרך. משהו היה חייב להשתבש.
היה לי הכל. פוטנציאל מרבי לאושר. יכולתי להצליח, ללמוד,
לאהוב, להחכים, ליהנות, לגדול, להתבגר, באמת שיכולתי.

אבל זה לא משנה עכשיו.

אני מניחה את התמונה על השולחן וחוזרת לחדר.



עוד מעט שירה תחזור.

עדיף לא לחזק את הטראומה שתהיה לה. גם ככה אני עומדת להרוס לה
את החיים, אז לפחות אני אשתדל לעשות את זה באלגנטיות. לא לעורר
מהומות. בשקט, ברוגע. פשוט להעלם.

פתאום צליל חזק וטורדני. שירה שלחה לי הודעה לפלאפון.
"אני הולכת לסבתא אחרי בצפר. רוצה לבוא?"

אני פתאום נזכרת. שכחתי מסבתא וגם מסבא וגם מהסבתא השניה שלי.
אומנם לא נשאר להם יותר מדי זמן לחיות, אבל גם את הזמן הזה אני
עומדת להרוס להם.
תמיד טענתי שאני נכדה מגעילה.

ומה עם הדודים שלי ובני הדודים שלי?
אומנם הם לא רבים, ותמיד ניסיתי להתחמק בעזרת כל מיני
מניפולאציות שיקריות ממפגשים איתם, אבל הם עדין משפחה שלי.

עוד אנשים נוספים לרשימה הדמיונית שלי. רשימה של אנשים שמה
שאני עומדת לעשות ישפיע על החיים שלהם.

ומה עם כל הבנות שדיברתי איתן, שהכרתי. אותן דמויות זרות
ששפכתי את ליבי בפניהן על מר גורלי וצחקתי בציניות על איך אני
רוצה למות. איך הן יחיו עם עצמן אחרי שיעשו חישוב פשוט של כל
הפרטים הטכניים שידעו עלי ויבינו לאט לאט מי זו אותה בחורה
מת"א ששמה קץ לחייה.
כנראה שלפעמים המציאות עולה על כל ציניות.



סיבוב אחרון בבית. אני חייבת לעשות סיבוב אחרון.
סלון, מטבח, אמבטיה, החדר של שירה, החדר של ההורים שלי.
אני מתהלכת באיטיות עם מבט מרוחק ועיניים חצי סגורות, כאילו
אני מנסה למשוך את הרגע. כאילו השניה הבאה שתגיע תביא עימה
משהו שישנה את העתיד לקרות.

אני מחכה לסימן. סימן אחרון, סופי. מקווה שאולי הבלתי צפוי
יקרה. אולי זה יהיה סימן חיובי.

כלום לא קורה. אני מתחננת אבל אני לא יודעת בפני מי.

כנראה שחוסר סימן גם הוא סימן.

אני מתעשתת ועוצמת את עיניי בחוזקה.



חזרתי לחדר.
הבטחתי שהסיבוב הסופי בבית יהיה היציאה האחרונה ועמדתי בכך.

אין דרך חזרה, הכל סגור, נעול, מתוכנן. אני רק אקח עוד כמה
דקות עם עצמי ואעשה את זה.

כל פעולה שמתבצעת מאותו רגע, נחשבה לפעולה האחרונה. נשמע
דרמטי, אבל בפועל זה לא היה כל כך מרגש.

סיגריה אחרונה. בעצם, שתי סיגריות אחרונות. עדיף שיהיה זוגי,
למזל...
4 שכטות אחרונות וכיביתי.

אני רוצה לשמוע שיר אחרון. יש כל כך הרבה ואני מתלבטת חצי שעה
במה לבחור. ברור לי שזה הולך להיות שיר ישראלי, ללא ספק. אבל
איך אפשר לבחור שיר לסיטואציה כזו. שיר שיתנגן בלופ עד שהם
יבואו, ויזכר לנצח.

בסופו של דבר מצאתי שיר מקסים. אני מקווה שהם יבינו. אני מקווה
שהם יקבלו את המסרים שניסיתי להעביר להם בעזרת השיר.

מחר יקרה לי משהו טוב
שרון הולצמן

"העולם צלול כמעיין נובע
ואור נדיב עולה מהבתים
אז אל תניחי לי להרים ידיים
כשהכאב הזה בפנים

כמה זמן יקח עד שאצטרך ללכת
כל יום נוסף איתך הוא מתנה
אין מקום להתמקח על תוספת
כשלמעלה כבר נקבע

מחר זה יקרה לי משהו טוב
אני אדע שזה גבוה, אבל ארגיש את זה קרוב
מחר זה יקרה לי משהו טוב
משהו טוב

ואת כל כך יפה כמו לפני שנים
כשראיתי אותך לראשונה
חבקי אותי ואל תלכי הלילה
זו דרך אחרונה

אל תפחדי ממה שאין לדעת
ואל תקדימי את הבאות
מילה אחת אשר בלב נוגעת
טובה מאלף אחרות".



הורדתי את כל הפריטים המלאכותיים מגופי.
שלושה עגילים באוזן שמאל, אחד באוזן ימין ואת הפירסינג בלשון.
הטבעת שלא הורדתי כבר 4 שנים מאז שנפרדנו קורצת לי. אני לא
מסוגלת להוריד אותה. אני רוצה להישאר איתה לעד. אני לא מורידה
אותה. שהם יורידו.

פשטתי את הפיג'מה ולבשתי ג'ינס וסווטשרט שחור. אלו בהחלט בגדים
סבירים כדי שאנשים שאני לא מכירה יראו אותי בהם.

הוצאתי את החפיסה של הכדורים מהמגירה והנחתי אותה לידי
בעדינות, ברוגע מסוים כאילו החזקתי באוצר גדול ונדיר.



אני חושבת שהדבר שאולי הכי חשוב לאנשים שאיבדו מישהו קרוב הוא
להבין, לקבל תשובה לשאלה שתמיד תרחף מעליהם - למה. למה הוא עשה
את זה.
לכן, בגלל שאני כל כך מתחשבת... הנחתי במרכז החדר את התיק שלי
ולצידו מפתח זעיר למנעול שסוגר אותו. תיק החיים שלי.
אני מקווה שמיליוני המילים הכתובות בדפים שבתוך התיק יעזרו או
לפחות יתנו קצה חוט לאנשים להבין אותי, מה הרגשתי, ואולי אפילו
יענו על השאלה, למה.

החלום שלי עומד להתגשם. הרגע עליו פנטזתי כל כך הרבה בשנים
האחרונות. כל התסריטים שעברו לי בראש, והנה המציאות נמצאת כאן,
לידי, והיא לא פחות שווה מהדמיון.



רז...
מה עם רז. הנושא האחרון לחשוב עליו לפני...

היא תמיד טענה שאם אני אעשה דבר כזה היא במוקדם תצטרף אלי,
לאחר שהיא תשתגע לחלוטין ותפסיק לגמרי לתפקד.

לא הייתי מסוגלת לכתוב לה מכתב פרידה. הכאב היה עצום כל כך ולא
הייתי מסוגלת להביע את עצמי.
היא תקרא את כל היומנים והשירים והמכתבים והסיפורים והיא בטח
תבין.

תלשתי דף מהמחברת האחרונה בסדרת מחברות הכתיבה שלי שהחלה בגיל
שמונה וקיפלתי אותו לחצי. כתבתי בצד אחד "רז" בגדול, ובצד השני
כתבתי -

"סליחה.
נפגש בקרוב.
אני אוהבת אותך.
תמיד שומרת עלייך.
לירון."

והנחתי על השולחן.

שנאתי את עצמי עד מוות כשחשבתי על כל הרע שאני אגרום לה.
מסכנה. כל כך רציתי ללכת אליה בהיסחפות של הרגע, לוותר על הכל.
אבל לא יכולתי. לא יכולתי להישאר במצב שבו הייתי. וזה היה
הפתרון היחיד.



חיי תמו. תמו כלא היו.
לילה טוב עולם. לילה טוב לכולם.

אני נפרדת בפעם האחרונה. יהיה מה שיהיה, על החיים ועל המוות
(כמו שהיינו אומרים כשהיינו קטנים ופחדנו לקפוץ מדרגה גבוהה עם
האופניים).

אני מאחלת לעצמי הצלחה בעולם הבא.
ולכם, אני מאחלת לזכור אותי, לאהוב אותי, לסלוח לי ולהמשיך
לחיות בידיעה שאני הפסקתי לסבול.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אי אפשר להיות
עצוב כשיש לך
בלון"


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/8/06 21:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גל לירון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה