פעם היו לי שתי טלוויזיות. אני זוכר כשבאנו לבקר את דוד אפריים
במושב בצפון, הוא תמיד היה מתעסק עם מכשירים אלקטרונים גדולים
וקטנים, במחסן שהוא כינה 'המעבדה הסודית'. אני כילד תמיד
התלהבתי מהדברים שהוא היה מרכיב או, ברוב המקרים, מפרק. כל פעם
כאשר היינו מגיעים לדוד אפריים היה זה סיבה להתרגשות וציפיה
להגיע לאותה 'מעבדה סודית' שדוד אפריים כל כך היה גאה בה .

יום אחד, כשהגענו, עלה במוחי רעיון שחשבתי שאולי דוד אפריים
יוכל ליישם - לבנות לי טלוויזיה! כשהצעתי זאת לדוד אפריים, הוא
אפילו לא פצה את פיו למשמע הרעיון, רק הלך לעבר המחסן והסתגר
בתוכו במשך השעות הבאות. נדרשתי לא להכנס לתוך המחסן ולחכות עד
לסיום עבודתו. הוא תמיד התרגז כאשר היו מפריעים לו בעבודה
חשובה כמו תיקון ובנית מכשירי חשמל, ולכן הכניסה לאיזור
'המעבדה' היה בגדר כניסה לאיזור צבאי סגור.

לאחר כמה שעות של משחק בגן הסמוך, יחד עם שאר ילדי המושב, צעק
לי הדוד אפריים מהמחסן, להגיע אליו. ישר עזבתי את הגן והילדים,
ורצתי מהר ככל שיכלתי לעבר הדוד אפריים כדי לראות את הטלוויזיה
שבנה לי. "אני בטוח שאתה כבר ילד גדול ולכן הסכמתי לבנות לך
טלוויזיה אישית שתהיה רק שלך". התרגשתי מאוד והתחננתי בפני
הדוד אפריים שיסכים לתת לי לראות כבר את הטלוויזיה, אך הוא הדף
אותי ונתן לי תנאי: "אני אתן לך את הטלוויזיה רק בתנאי ותדאג
להכין שיעורי בית כל יום כשאתה חוזר מבית הספר, ורק לאחר מכן
תוכל לראות טלוויזיה כמה שתרצה". הסכמתי מיד והדוד אפריים אישר
לי להכנס למחסן. מולי, על שולחן העבודה הארוך עמדה היצירה
האחרונה של הדוד אפריים - הטלוויזיה שכל כך רציתי! חיבקתי את
הדוד אפריים ואמרתי לו תודה על המתנה הנהדרת שהכין לי.

בערב כשהגענו הביתה, חיברתי מהר מהר את הטלוויזיה לשקע בחדר
והעמדתי אותה על אדן החלון הרחב, היכן שהיה לי מקום. אמא ואבא
אישרו לי באופן חריג לראות טלוויזיה עד מאוחר למרות שביום
שלמחרת היה לי בית ספר. כל כך התלהבתי שהתקשיתי להרדם. ביום
למחרת נרדמתי בכיתה אבל איך שהגעתי הביתה, התמלאתי שוב אנרגיות
בגלל הידיעה שהטלוויזיה המופלאה של הדוד אפריים מחכה לי בחדר,
והוא מחכה רק לי!

התלהבתי כל כך שהסכמתי אפילו שאורי החבר מהכיתה יבוא אלי כדי
להתלהב בעצמו. כשהגענו התיישבנו במשך שעות מול הטלוויזיה כאילו
הזמן עצר מלכת. פתאום, ללא הודעה מוקדמת, הטלוויזיה שבקה חיים.
על המסך ריצד שלג וישר הבנתי שמשהו לא טוב קרה. אני ואורי
התחלנו לנסות להציל את הטלוויזיה בעצמנו, וניגשנו אליה. דפקנו
עליה בתקווה שאולי זה מה שיחזיר את הטלוויזיה של הדוד אפריים
לחיים. אורי אמר שאנחנו לא עושים את זה נכון ושאנחנו צריכים
להזיז את הטלוויזיה מצד לצד. אז הזזנו את הטלוויזיה מצד לצד
וניסינו לטלטל אותה חזק. אורי לקח פיקוד והחל לטלטל ולהזיז את
הטלוויזיה חזק. לפתע הטלוויזיה הגיעה לקצה אדן החלון, ואני
ואורי ראינו כיצד היא נופלת מהדירה בקומה הרביעית היישר על
ראשו של מיכאל הזקן, השכן מלמטה.

עכשיו גם אין לי טלוויזיה, גם ההורים שלי נתנו לי ריתוק כי
הרגתי את מיכאל הזקן, וגם אני לא מדבר עם אורי כי הוא שבר לי
את הטלוויזיה של הדוד אפריים. ושיט, שכחתי לעשות את שיעורי
הבית בחשבון למחר.