באמת שאין כמוני. אני יודע, אני פשוט טוב. הרזומה שלי מדהים
ואני מרגיש מצוין. בתחום שבו אני עוסק, עוד הרבה עוסקים, אבל
ללא כל ספק, אני הכי טוב בעסק. התפקיד שלי הוא להצליח. ותאמינו
לי, אני יודע מה אני עושה.

אני מצליח מצוין לא למצוא עבודה. במהלך השנים למדתי, שעדיף
לגור עם ההורים. ההורים נותנים אוכל, כסף, מיטה. מי צריך יותר?
אני יושב ורואה טלוויזיה כל היום, אוכל וישן. שירתתי כחייל
קרבי, וגם שם דאגו לי להכל.
הייתי הכי טוב בלבצע פקודות לא נכון. המפקד שלי היה גוער בי
ללא הפסקה, אבל תמיד ידעתי שזה מאהבה. מרוב שהייתי מוצלח,
כשהיינו יוצאים למבצע, נתנו לי להיות הראשון שתוקף, ואפילו לא
הרגישו צורך לתת לי נשק מרוב שסמכו עליי. אבל בתום השירות,
הרגשתי שמילאתי את חובתי לאומה, וחזרתי להוריי.

עם חברים אין בכלל מה לדבר, אני פשוט מוצלח לחלוטין. כל שישי
אנחנו יוצאים, והם נותנים רק לי לדבר. וכמה שהם צוחקים, אי
אפשר לתאר. כל מה שאני רק שומע מהם אחרי שצחקו ממה שאמרתי זה
"אנחנו צוחקים איתך, לא עליך, כן?"
מהיסודי ואפילו עד התיכון, הייתי מסמר הבית ספר. לכל מקום
שהגעתי, אנשים הצביעו עליי וצחקו. אני באמת מנסה לאפשר לאנשים
אחרים גם להצחיק, אבל זה קשה כשאתה כל כך מוצלח.

אימא שלי אומרת לי שאני מיוחד. היא יושבת לידי, מלטפת את ראשי,
מחייכת ועם מחנק בגרונה לוחשת לי שאני לא צריך להקשיב לאחרים
ושאני הכי מיוחד בעולם. לפעמים אני לא מבין אותה, היא לא רואה
כמה מוצלח אני? רק מלהקשיב לאחרים ניתן לראות עד כמה אני ממצה
את היכולות שלי. לדעתי לאמא שלי יש בעיה בתפיסת המציאות.

אחת ההצלחות הגדולות ביותר שלי, היא הצלחתי לא למצוא אהבה. היו
מספר חברות בחיי, אבל עם השנים השתפרתי, ועכשיו אין לי חברה.
לא מזמן מישהי רצתה אותי, אך בעזרת הקסם האישי שלי, הצלחתי
להבריח אותה. אוי, אני פשוט טוב.
הבחורה היחידה שכמעט וגרמה לי לעזוב את העיסוק שלי, הייתה
ניצן. אני וניצן היינו יחד במשך שנה, ואותה באמת אהבתי. אני
יודע, חטאתי.
ניצן, שהייתה אז נערה מעט מלאה, עם שיער שחור שופע וחיוך מלא
כוונות טובות, ניסתה לגרום לי לעשות משהו בחיי, לטענתה.
"תנסי להבין, התפקיד שלי הוא להצליח. זה מה שנועדתי לעשות."
הייתי מסביר כשדמעות בעיניה.
"רועי תבין, חברים שלך צוחקים עליך, לא איתך! אתה חייב למצוא
עבודה. אתה חייב לעשות עם עצמך משהו, למה אתה לא מבין?!" היא
בכתה והטיחה בי את האשמותיה.
ידעתי, שבכדי להמשיך ולמלא את תפקידי כראוי, עליי להיפרד
מניצן. להפתעתי היא קיבלה את הפרידה די טוב...

אבל אני לא מבצע את תפקידי באופן מושלם. ישנו דבר אחד שבו אני
נופל. פעמיים בשנה, פעם בחודש ינואר ופעם בחודש אוגוסט, אני
שוקע ברחמים עצמיים. אני לא יודע למה, או בכלל איזו סיבה יש לי
לשקוע ברחמים עצמיים, אחרי ההצלחות האדירות שלי, אבל זה קורה.
אני יושב בלילה, בגינה שבביתי, ושוקע. שוקע לתוך מקומות
חשוכים, שבהם אני מרגיש חשוף לעיני כל. במקומות האלה, אני לא
מצליחן, בלי כל התארים, בלי הרזומה ובמיוחד בלי הערכה. שם, אני
מתחיל לבכות. והבכי שוטף ממני את כל הרוע שאני חש, את כל העצב
שאופף אותי. הבכי מנקה את הנשמה שלי, ובזכותו אני שוב מרגיש
מוכן, לצאת לעולם, ולהיות מצליחן.