ולאחר שהיא מפסיקה לבכות היא מתיישבת על המיטה בישיבה מזרחית,
בוהה באיזשהי נקודה על הקיר ושותקת. השתיקה הזו מפוצצת לי את
האוזניים וקורעת לי את הלב. דבריה מהדהדים עדיין באוזניי ומכים
בעוצמה בכל נפשי, מטגנים את מצפוני, חונקים את גרוני.

ואז היא מפנה את מבטה לכיווני ולוקחת לי את היד ואומרת בקול
צרוד מדמעות - "אבל אנחנו נתגבר על זה, אני אוהבת אותך". אני
לוחץ חזק את כף ידה בכף ידי, ומפנה את מבטי לפניה ומביט עמוק
עמוק לתוך עיניה. "אני אוהב אותך גם" - אני עונה חזרה, ומרגיש
משהו לא כשורה.

זיעה קרה עוברת בגבי, והגרון נהיה רגיש לכל נשימה ונשימה.
עיניה האדומות והנפוחות נועצות בי מבטי סכין שגורמים לכל קרביי
להתהפך. למרות זאת, אין בהם אפילו טיפה אחת של שנאה. העיניים
מביטות עליי באהבה ובכך גורמות לי להרגיש יותר ויותר רע עם
עצמי.

אבל אני לא מפנה את מבטי - אני ממשיך להביט עמוק לתוך עיניה,
כאילו מחפש כעס, שנאה, אפילו סלידה מינימלית שתשכך לי מעט את
המצפון. אבל אני לא מוצא...

ואז זה מתפרץ - כמו נהר שפורץ סכר בבת אחת: הלחי שלי נרטבת
ופתאום אני מבין שזה לא הדמעה שלה! לפני שאני מספיק להבין מה
קורה היא אומרת: "אוי חמוד שלי, אל תבכה", ומחבקת אותי חזק.
אבל זה רק מגביר את דמעותיי, והדמעות כבר הופכות לבכי של ממש.
אני טומן את ראשי בבטנה ומוציא את כל מה שהיה לי להוציא תוך
כדי שאני פולט בקצב "אני מצטער..."

מאז גיל 10 לא בכיתי, כמדומני. לא ממכות, לא מאובדנים אלה או
אחרים. לעזאזל, אפילו לא ממותם של אנשים קרובים מאד אלי. והנה,
פתאום אני בוכה במלוא המרץ, כנראה כפיצוי על כל אותן השנים שלא
בכיתי ובמשך דקות ארוכות אני לא מסוגל להרגע.

לבסוף, לאחר דקות ארוכות נוספות, אני אט אט חוזר לעצמי, אבל
נפשי ממאנת להרגע. עכשיו היא גם מתנצלת, ואני מגחך מעט - הרי
היא מתנצלת על משהו שאני אשם בו. לעזאזל איתה, לא רק שהיא
מחבקת אותי ואוהבת אותי, היא מתנצלת! הרי עשיתי לה, שלא
במתכוון אמנם, את אחד הדברים הכי מסריחים שבנאדם יכול לעשות.

והיא מוצאת את הכוחות הנפשיים להתמודד עם המצב, ועוד בצורה כ"כ
מדהימה, מלאכית, חסר הגיון ממש. אני אפס וחרא כלפיה, והיא
מחבקת ומנשקת אותי. את זה אפילו המצפון שלי לא מוכן לקבל
בשתיקה. היא מנשקת אותי שוב. אני לא מסוגל להתמודד עם מי שאני
והיא אפילו לא מתכוונת לעשות את זה, היא פשוט סולחת לי על דבר
עבירה ובמקום להעניש אותי היא מעניקה לי מתנות.

אח"כ היא קוראת לי 'מדהים' ואני קורא לה כך בחזרה, ואיכשהו, אף
פעם לא נגיע למסקנה משותפת מי יותר. אני בכל אופן, יודע את
התשובה מזמן, ואני יודע שאני הבן-זונה הכי בר מזל ביקום.

נכתב אי שם בשנת 2005.