קודם כל אני רוצה לומר שמזל שיש לנו במה זו
לא יודעת למי הייתי יכולה לספר כל כך הרבה חוויות
ובזמן האחרון יש מסתבר הרבה

הנייר סובל הכול, ואני יודעת שאם לא מעוניינים לקרוא אז לא
קוראים
ולא הפרעתי לאיש ואם עניינתי משהו אז עוד יותר טוב.

אז ככה:

אני מגיל חמש-עשרה בערך תוהה בלבי מה הקשר שלי עם אבא שלי.
אחותו ואמא שלו מתו מטיפוס בברגן בלזן.
הסתכלתי על התמונה של אחותו שתמיד מונחת שם על השולחן בחדר.
ותמיד ראיתי חיוך קטן בזוית הפה שהזכיר לי משהו אצל עצמי.
לא דברתי אז. אבל תמיד עניין אותי גלגול נשמות.
והייתה לי הרגשה לא מגובשת בלי מילים שאני זו אחותו.
עברו שנים והתחלתי להיזכר שחלמתי המון חלומות בהיותי ילדה.
חלמתי על זרת שנשכתי לילד אחד, והטעם המוזר עד היום בפה שלי
מתוק מגעיל.
חלמתי על מטוסים שטסים מעל תעלה כזו בצידי הכביש ואנחנו
איכשהו
לא ממש תופסים מחסה ואני בכלל לא יודעת מה אנחנו עושים שם.
הולכים וחוזרים.
המטוסים היו נורא קרובים. ולימים הבנתי שמטוסי הברית היו טסים
מעל המחנות זו הייתה שמחה וצהלה.
תמיד ידעו להבדיל בין אויב לידיד.
לימים קראתי המון עדויות... ובאחת מהן כתוב שבברגן בלזן אכלו
המוזלמנים גופות מתים. מרוב רעב כבר אכלו הכול גם גופות אדם.
והריח של הכבשנים מתוק מגעיל.
והיו עוד חלומות שונים שלא יכולתי לדעת עליהם במציאות והם באו
לי בחלום.
אבא שלי מעולם לא אהב לשמוע.
יש חלק מחלומות שספרתי לכם או על קשר עם נשמות שספרתי לכם.

השבוע בסדנא כשהדר' "אישרה" לי שאני מדיום... לא יכולתי להתאפק
וספרתי לאבא שלי על זה.
וחזרתי על הקטע שיש לי הרגשה שאני הייתי אחותו.
בזמן האחרון מאז שהוא עבר את השמונים, הוא אומר שיש לו געגועים
יותר למשפחתו ההיא. חסר לו.

לא ספרתי לו עדיין גם למה יש לי הרגשה שאני אחותו ולא אמא
שלו.
ואני יודעת למה ההרגשה
כי הוא סיפר שכשרצה לצאת עם חברים אמא שלו שהייתה מאד קשה
תמיד רצתה שייקח את אחותו איתו והוא כמובן לא רצה.
היום הוא אומר עליה שהיא הייתה מסכנה. אחותו.

יש לי הרגשה שהיום יש לו תיקון עם אחותו. לי הוא דואג, ונותן
מה שלא עשה אז.
אבא שלו, סבא שלי, נעכרו עיניו ולא יכול יותר לעבוד כצלם. ולא
היה כסף בבית. אבא שלי נתן את כל הכסף שהרוויח במתן שיעורים.
אבל השאיר לעצמו קצת, לאיזה עוגה טובה. ובבודפשט יש עוגות
נהדרות.
על בגדים לא היה מה לדבר בכלל.

הקטע הזה שאני הייתי אחותו, הוא ברגש שלי. והוא מאד חזק.

אבא שלי מקשיב... אני רק אומרת לו שיש לי הרגשה חזקה שאני
הייתי אחותך ופשוט יש לך דרישת שלום.

הוא גם מספר על הבדיקות שצריך לעבור וכו'.
ואני אומרת לו כמו תמיד בזמן האחרון שאני אוהבת אותך אבא.
והנה הצימוק:
"גם אני אוהב אותך".
זה נאמר בלשון שלא רגילה לבטא אותיות אלו.
זה נשמע כמו אחד שלא רגיל לבטא את הרגשות שלו.
וזה נורא ריגש אותי.
כי אני יודעת שהוא אוהב אותי... אבל לשמוע את זה, אני אומרת
לכם
זה משהו אחר.

ואני יודעת שהייתי אחותו, אפילו שבשעת שחזור בא לי מעגל
המכשפות שם בהרי אמריקה מול מדורה.

אני יודעת שהייתי אחותו.

וסבא שלי בקיבוץ שמר את הביצים הספורות שהוא קיבל אז בשנות
ה- 50 הוא שמר אותן בשביל הנכדה בת ה-3 שתבוא לבקר שיהיה לו מה
לתת לה.
הוא אהב ביצים. אומלט... חביתה מהרבה ביצים.
גם אני אהבתי ועדיין אוהבת מאד ביצים.

ואמא שלי תמיד ריחמה על סבא שלי... מסכן, כבר בגיל 3 היא אכלה
לו את הביצים.
היא לא חושבת שאולי זה היה תענוג בשבילו לתת לנכדה ראשונה
משהו.
הרי מה היה לו? לא היה לו כסף, לא היה לו מה לתת לילדה נכדה
שבאה אליו
זה לא כמו היום שיש ממתקים ובגדים וצעצועים
לא היה כלום. והוא בטח שלא. הוא היה סבא כבר בן כמה? לא רואה
טוב.
ידע לשיר שירים ולתת לי ביצים.
אז איזה שמחה זו בשביל סבא שהנכדה בכל זאת באה אליו ואפילו
שמחה על קצת ביצים...

רק לכן אני מספרת את הקטעים האלה. כי הם נורא מרגשים אותי.
אני מרגישה בכל ההוויה שלי את הקשר של הנשמות האלה.
וקיבלתי "אישור" אז בכלל.
והבת שלי שואלת אז מה זה נותן?

זה נותן חיזוק שיש משמעות לחיים שלנו פה
זה נותן כוח וחיזוק להמשיך וללכת בעקבות הלב ולחיות ולהרגיש
זה נותן סיפוק כלשהו. וזה נורא נעים לזכור את הנשמות האלה.

ואני תמיד הרגשתי שייכת לסבא שלי ולאבא שלי. סבא גר איתנו
תמיד.

עם המשפחה של אמא שלי לא הרגשתי שייכות. וזה לא משנה שיש לי
קשר מצוין
עם הנשמות שלהן. הן באו אלי המון, המון פעמים,

זהו... אז מסרתי לאבא שלי דרישת שלום מאחותו.
והוא הודה במילים שהוא אוהב אותי.
ואני מרגישה שזה מחמם לו את הלב.

טוב, דברתי המון היום

אבל הייתי מוכרחה לשחרר את הדברים האלה.

תודה חברים יקרות