לאבא שלי יש תמיד כפתור.
עד לכפתור הוא נותן לדברים מהחוץ להגיע.
מהכפתור ופנימה הוא כבר מסנן לו מה יכנס ומה לא.
ואני תמיד תהיתי בלבי איזה מין כפתור הוא זה.

אבא שלי תמיד אמר לי "קחי עד הכפתור".
כשנעלבתי, או משהו היה לי לרועץ, או כשחשבתי שלא נכון דבר מה
אמר לי "קחי עד הכפתור"
ואני מעולם לא היה לי כפתור שדרכו אוכל לסנן לי דברים.
תמיד הרגשתי דברים שלא נאמרו. תמיד שמעתי דברים שלא אמרו.
תמיד גם ראיתי מה שלא הראו לי.
בלבל אותי לחלוטין.
כל החיים שלי אני מבולבלת כי אמא אמרה לי תמיד "את מדמיינת".
ובחברה גם כן. אנשים דברו אלי ואני ראיתי על פניהם את חוסר
הכנות.
ויצאתי מבולבלת. כי אמא אמרה לי תמיד "את מדמיינת".

אני רואה אנשים מדברים. ואני לא מבינה על מה הם מדברים.
אומרים המון מילים שמאחוריהן אין כלום.
אני רואה שפתיים נעות, אני שומעת קולות מופקים...
אני שומעת מילים, אבל הן לא מתחברות לי לכדי משמעות.
ואמא תמיד אומרת לי "את מדמיינת".
אני חיה בעולם של דמיון. אני שומעת עולם של דמיון.
אז מה המציאות? מה אני אמורה לעשות בחברה?
ואני שוב מתבלבלת.
יושבת ושותקת ומרגישה לא שייכת.
מרגישה מבוכה.
לא מסוגלת להצטרף לשיחה. כי אני לא "שומעת" שיחה.
רק דבורים ללא משמעות.

בכל מקום של מצבור אנשים, מחפשת משהו תומך.
מחפשת חברה שאיתה אוכל לדבר על "דמיונות".
ואין בנמצא.
ביחוד במקום העבודה.
ארבע בנות ביניהן האחראית.
ואני "טובעת" בים של רגשות ותהיות.
לא מבינה מי נגד מי, מה בעד מה.
רק יודעת שאני לא מסתדרת עם מה "שלא אומרים".
לא מסתדרת עם מה "שלא שומעים".
כי אני שומעת ורואה קולות אחרים. קולות וזרמים תת קרקעיים.
אבל אמא שלי תמיד אמרה לי: "את רק מדמיינת".

ואני? אנא אני באה עם מסר כה ברור ומוחלט? "אני רק מדמיינת".
כל חיי אני חיה בדמיון.

והנה יום אחד אמרתי לאמא בטלפון, במצוקתי כי רבה, כי כולם שם
צבועות
כולן שם לא אין תוכן כברן.
ואמא עונה לי: "כולם ככה..."
ופתאום הבנתי משהו.
אמא תמיד הייתה צבועה אלי. אמא תמיד לא אמרה לי אמת. אמא תמיד
הכחישה את שאמרתי.
אמא תמיד אמרה לי :  את רק מדמיינת.

ועכשיו אני צריכה לאסוף את עצמי ולומר לעצמי:
את לא מדמיינת. את רואה ושומעת את התוך של התוך.
את שומעת ורואה את הקולות הזרמים התת קרקעיים של כל אחד.

אני צריכה להזכיר לעצמי:
זו אמא הצבועה. זו אמא שמשקרת. זו היא שמשקרת
ואומרת לי שאני מדמיינת.

עבודה מאומצת לפני.

ובמקומות של מצבור אנשים פתאום הבנתי.
אני מחפשת כל הזמן דמות של "אמא" גדולה וטובה.
שתאסוף אותי אל חיקה ותאמר לי: את בסדר. את בסדר.
פתאום הבנתי שאני תקועה עם החיפוש אחרי "אמא" טובה וגדולה
כבר מליון שנה.
פתאום הבנתי שלשווא אחפש אמא במקום עבודה.
אני לא אמצא אותה, ולכן אני לא חייבת לעשות חשבון לאף אחת.
אני לא אמצא אותה לא בדמותה של האחראית, לא בדמותה של
השתקנית,
לא בדמותה של הרועמת ובוודאי לא בזו של המפחידנית.

אז מותר לי להיות עם עצמי. להיות קשובה רק לעצמי.
לא חייבת להיות "נחמדה" לאיש.
מותר לי להרגיש עצמאית בעצמי.
מותר לי לא לחייך בצפיה לתגובה של "אמא".

ושירדה עלי תובנה זו, פתאום נעלמו מבוכה ודפיקות לב.
פתאום נעלם הצורך לרצות, ולפחד שמא הייתי "ילדה רעה".
כי את עבודתי תמיד עשיתי נאמנה.

מהאחראית גם כן צריכה להוריד ציפיה לניהול יחסי אנוש תקין.
על קולה הרועם של האחת, היא אומרת לי שאין מה לעשות.
והרועמת שיושבת מולי ומפריעה לי לשמוע לקוח מהעבר השני
תמשיך לרעום... כי האחראית כל תובנה ביחסי אנוש ממנה והלאה.

היא לא שמעה על הבדל בין תנאי עבודה, להתנהגות בעבודה.

והרועמת, יודעת גם להנמיך קולה כשלא רוצה שישמעו אותה.
אבל היא כולה רוח וצלצולים וגשם אין.
הקנאה לובשת מימדים חדשים בדמותה של הרועמת.

ואני, שמבינה אני "שאמא" גדולה וטובה לא נמצאת כאן
מקבלת את הגזירה ומשתדלת לעשות עבודתי נאמנה.

והיום בפרוש השנה החדשה פתאום שמעתי את עצמי אומרת:
אבא, אולי תיתן לי את הכפתור שלך בבקשה.
שאוכל גם אני לקחת עד אליו דברים ולסנן?
ביקשתי שיתן לי כפתור. על באמת לא בצחוק.
הוא הלך לקופסת התפירה של אמא.
והביא לי כפתור לבן עם שני חורים.
אעשה לי מחרוזת, ואתלה לי על צוואר.

ועכשיו גם לי יש כפתור.

כפתור שיסנן לי דברים.
כפתור שדרכו יכנס רק מה שאני בוחרת שיכנס.

אז תודה לך אבא.
תודה על רכותך שמתרככת עוד יותר עם השנים.
תודה על עמידתך לצידי.
תודה על הכרתך והקשבתך לצפונות לבי.