לטייל בעולם לבד - שיא הגבריות או סטירת לחי מצלצלת?

באמצע אוגוסט החלטתי שעם סיום הלימודים במוסד האקדמאי המכובד,
אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ורגע לפני שאני מוצא עבודה אמיתית
לחיים, אני אסתלק פעם נוספת מהמציאות העגומה במדינה ואברח
לחו"ל.
זה לא היה הטיול הראשון שלי, בעצם גם לא השני והשלישי; לא
הייתי מתייחס אל עצמי כאל טייל מנוסה, אבל גם טירון (#) אני
כבר הרבה זמן לא.
משהו בחופש הזה קורא לי ואני משום מה לא יכול להגיד לו לא.
הפעם גמלה בי ההחלטה לטייל לבד, ללא מחויבות לאנשים אחרים,
ללכת לאן שבאמת בא לי, ללא פשרות.
הלכתי לסוכן הנסיעות שלי (לשמחתי אני יכול להגיד שאחד כזה כבר
יש לי) וביקשתי: "אלישע, כרטיס טיסה לסן חוזה, קוסטה ריקה".
כמובן שביקשתי את הכרטיס הכי זול, שיהיה דרך NY ושתהיה אפשרות
להישאר בה. כסטודנט שרק סיים את לימודיו במדינת ישראל, ממון לא
נמצא בכיסי - הרי אי אפשר לחשוב על סטודנטים וכסף ביחד במדינה
כמו שלנו, מדינה שמתחייבת להוריד את שכר הלימוד לפני הבחירות
ויומיים אחריהם מבטלת התחייבות זאת.
החלטתי לוותר על NY. אין לי כסף.
"תן לי את טיסת ההמשך הקרובה ביותר. לצערי ב-NY הפעם אני לא
עוצר". אלישע מרים את הראש מעל מסך המחשב, מסתכל עליי עם החיוך
הזה שאתה אף פעם לא רוצה לראות מהרופא, רואה החשבון, מנהל
הבנק, עורך הדין או החברה שלך. אבל משום מה כשאותו חיוך נמצא
על סוכן הנסיעות שלך הוא פחות מאיים: אין בעיה, רק 15 שעות
המתנה ב-NY. רק 15 שעות?! מה אתה משוגע? טוב, חישוב מהיר - כמה
אני חוסך? גם אם אני אסע לעיר וחזרה במונית, אשתה משהו ואחזור
אני עדיין ברווח, אז למה לא? טוב, אלישע, אין בעיה.
הגעתי הביתה. מה אני אעשה 15 שעות ב-NY? הייתי שם מספיק פעמים,
אתרי תיירות כבר לא מעניינים אותי, מה אני לעזאזל אני אעשה שם?
כבר הזכרתי שיש לי 15 שעות?
אה... מיכל שם וכבר לא התראינו שנתיים. אמנם היא כועסת עליי,
אבל מי יכולה לעמוד בפני החיוך שלי? אני שולח לה מייל ומספר לה
שאני מגיע ואשמח אם ניפגש, היא עונה שכן וסבבה, אני ממש מופתע
(טוב, בטח אני אקבל על הראש כבר שם) אבל אורז את התרמיל ויוצא
אל הדרך.

4 לפנות בוקר, NY. מינוס 5 מעלות. מה חשבתי לעצמי כשאמרתי לה
שאני אפגוש אותה בעיר ועוד לבראנץ'?! טוב, לא משנה, קבענו
וזהו. אולי כשירדתי מהאוטובוס (כן כן, חסכתי, מה לעשות,
מוצ'ילר אמיתי) והאף שלי כמעט נשר והביצים שלי התקבצו ונעלמו
ונשאר לי לחכות רק עוד חמש שעות בחוץ לפגישת בראנץ', כאילו אני
אחת הבנות מסקס והעיר הגדולה, שאולי לא ככה מתחיל הטיול שחלמתי
עליו.
לא, חברים, זה שאני מכיר את הסדרה סקס והעיר הגדולה לא עושה
אותי הומו, פשוט בניגוד אליכם פעם הייתי לי חברה.
טוב, קודם כל, חייבים לברוח מהרחוב למקום חמים יותר. חבר'ה, זו
NY, תירגעו; הכול פתוח בחמש לפנות בוקר, לפחות ככה אני חשבתי.
במקום למצוא את עצמי באיזה בר, מתחמם בעזרת כוסית ג'ק (חייבים
לעשות כבוד למשקה המקומי), מצאתי את עצמי בסטארבאקס שותה קפה
בטעם של חול. איך אנשים מרשים לעצמם להגיד שהקפה בסטארבאקס
טעים?
ומה לעזאזל אני עושה במעוז הקפיטליזם הזה?!
במקום שמייצג את כל הרוע בשוק חופשי, בתאגידים ובלקוחות בלי
שכל. אז מה אם אני מתחבא מהקור? אולי עכשיו זה הזמן שאני אבין
שזה אולי לא ככה צריך להתחיל הטיול שחלמתי עליו.
אבל אני בחור אופטימי; אין מה לעשות, דמיינתי את השמש המלטפת
על חופי קוסטה ריקה, את הציפורים המצייצות, את הרי הגעש
ובייחוד את הבחורות העירומות או לפחות טופלס על החופים,
והתחלתי לחייך. מי שאל מה זה טופלס? איפה אתה? תרים את היד?
טמבל! לך תשאל את אמא שלך אם אתה יכול לראות טלוויזיה ותעזוב
אותנו בשקט.
ב-10:30 פגשתי את מיכל. כן, קיבלתי על הראש.

כבר המזל מאיר לי פנים: על הטיסה מ-NY לקוסטה ריקה פגשתי
ישראלית מדהימה. הרי כולנו חיים פה, כמה פעמים בחיים זה יכול
לקרות? ישראלית מדהימה.
אח, היא עדיין עם הפוזה של הבנות בארץ, כל כך חבל; לחשוב שבעוד
בשבועיים היא תלך עם כל ישראלי אחרי כוס בירה אחת לחדר שלו ממש
כמו הבריטיות.
מישהו עוד שאל את עצמו, למה דווקא בארץ יש להן את הפוזה הזו של
הבתולות הקדושות? זו מין פוזה כזו שאי אפשר להסביר במילים, רק
במניירות קטנות. בבתוליות הנצחית. ברצון לבן זוג רציני ולא
למשחקים. כטייל מנוסה אני מבין שחבל על הזמן ואין מה להתאמץ,
ניתן לה להיפתח בטיול ואז נתקוף. כל מה שנשאר לעשות זה לשמור
על קשר עד אז. אני לוקח את המייל שלה ואנחנו נפרדים, היא הולכת
לעיר אחרת ללמוד ספרדית ואני נשאר פה בסן חוזה להתחיל לטייל.

שכרתי רכב עם שתי ישראליות. בכדי למנוע בלבול ביניהן נקראה
לאחת בלונדי ולשנייה בריטני, בגלל צבע העיניים שלהן. כשפגשתי
את בלונדי ובריטני הן היו באמצע הטיול שלהן. שתיהן בחורות
אנרגטיות, מסתובבות ביחד מגיל ינקות, ולשתיהן נמאס קצת אחת
מהשנייה ואני הייתי המפלט או המקלט, אני לא זוכר בדיוק איך הן
הגדירו את זה וזה גם לא כל כך שינה לי; מה רע בלטייל עם שתי
בחורות? השגנו מפות דרך, ישבנו ותכננו את הטיול, העמסנו את
התרמילים על הג'יפ, עצרנו לקנות צידה לדרך, ויצאנו למרחבים
המדהימים של קוסטה ריקה.

עוד לא הספקנו לצאת מהעיר, רגע לפני שכאדם התחברתי אל הטבע
הגדול, העולם המערבי החזיר אותי למציאות. יש לנו פנצ'ר בגלגל,
הודיעה בלונדי. עצרנו בצד. טוב, אין מה לעשות, בהיותי הגבר
שבחבורה שינסתי את מותניי והתחלתי במשימה של החלפת הגלגל,
לפחות את זה אני יודע לעשות. בלונדי, דוברת הספרדית שלנו, מצאה
בחור מקומי שיסביר לה על המפה איפה אנחנו ולאן אנחנו צריכים
להמשיך. או לפחות ככה חשבנו בהתחלה. אני כמובן התנגדתי, הרי
ניווט זה חלק מהטיול וטעויות בטיול כזה רק מולידות שמחה אבל לך
תתווכח עם בחורה בלונדינית. בריטני חשבה שכל הסיטואציה מצחיקה
מאוד והחליטה לעשות סרט במצלמה הדיגיטלית שלה. בעוד שתיהן
משתעשעות כמו שתי ילדות בחנות בובות ברבי ואני עומל על ברכיי
בכדי להחליף את הגלגל, מכונית נוספת עצרה קצת לפנינו. הבחור
שעד אותו רגע שמח להסביר לנו על המפה כל מיני שטויות שממש לא
היו קשורות למה שבלונדי שאלה אותו, רץ לרכב נכנס והם נעלמו.
אנחנו, שהיינו עדיין שאננים, לא הבנו מדוע הבחור רץ ועוד גונב
מאיתנו מפה שלא שווה שקל וחצי. צחקנו. פתאום נעצר רכב אחר
והנהג מספר לנו שלפני שהרכב עצר לאסוף את הבחור הוא עצר במקביל
לג'יפ שלנו, אחד החבר'ה פתח את הדלת הרחוקה, שלף שני תרמילים
קטנים ונסע. הפסקנו לצחוק... לא מאמין! ניגשתי לדלת השנייה
לבדוק את הנזק, פתחתי את הדלת ולהפתעתי התרמיל הקטן שלי
והתרמיל הקטן של בריטני נעלמו. בריטני התיישבה על הכביש - לא
ממש עניין אותה שנוסעות עליו מכוניות במהירות של 120 קמ"ש -
והתחילה לבכות.
הסתכלתי עליה, הסתכלתי שוב בתוך הרכב להיות בטוח שאני לא מפספס
משהו ואמרתי: יאללה, נוסעים לתחנת המשטרה. בלונדי, שלה לא גנבו
כלום, הסתכלה עליי והתחילה לצחוק. איזו תגובה מוזרה, מוזרה? מה
את רוצה, שאני אתחיל לבכות כמו בריטני? אין מה לעשות, חייבים
להיות פרקטיים.
כל רכושי היה בתיק הזה, כרטיס אשראי, המחאות נוסעים, 500$
מזומן, דרכון עם ויזה לארה"ב שאני חייב בכדי לחזור הביתה, IPOD
עם 40G של שירים, מצלמה דיגיטלית ב-500$; כל מה שנשאר לי זה
400 קולון בכיס שזה בערך 2 שקל. צריך לטפל בעניינים! במקום
לצחוק בואי תעזרי לי להרים את בריטני מהכביש, שלא תידרס.
בריטני ישבה מאחורה, בוכה, מסתכלת לאופק. אפילו לטלפן להורים
להודיע לבטל את כרטיסי האשראי והמחאות הנוסעים בלונדי עשתה
בשבילה. אחרי משהו כמו חצי יום של מלמול ובכי היא אמרה משפט
שלם: "אני חוזרת הביתה, עכשיו!".
"קצת קשה לטוס בלי דרכון", אמרתי, "מה? תשחי?!"
היא התחילה שוב לבכות, בלונדי נתנה לי כאפה: "אתה חייב להיות
כזה חסר רגישות?"
אולי עכשיו הייתי צריך להבין שאולי זה לא הטיול שחלמתי
עליו???
איך נפלתי בתרגיל הכי ישן בספר? איפה הגבריות שלי? איבדתי אותה
סופית!
לא נותר לי אלא להמשיך, לסיים את הטיול, לשוב הביתה כגבר מנצח
או כגבר מושפל, אבל עליי לפחות לנסות.

# חוק התן לטיולים

1. לא משנה אם התרמיל של הוא 90 ליטר או 65 ליטר, הוא תמיד
יהיה מלא, תמיד יהיה בו כל מה שאתה צריך וכל הדברים בתוכו יהיו
חיוניים ולא תוכל לוותר על שום דבר.
2. ישראלית שחיזרת אחריה במשך יומיים ודחתה אותך בטענה שהיא לא
סוג בחורה כזו ושהיא רוצה משהו רציני, תמיד תלך לחדר עם
האוסטרלי הראשון שיקנה לה בירה.
3. ליד כל טיילת אירופאית כוסית יהיה תמיד החבר שלה - אירופאי
מכוער.
4. אם תטייל עם בחורה ישראלית יותר משבועיים היא תרגיש נוח
להתחיל לעשות לך פרצופים כאילו התחתנתם למרות שאתם אפילו לא
שוכבים.
5. דווקא בחצי השנייה שאתה מתנהג בחוסר אחריות ולא משגיח על
הדברים שלך יגנבו אותם.
6. אם גנבו לך את הדברים נגזר עליך לחזור ולספר לפחות 1000
פעמים במהלך הטיול איך היית מפגר וגנבו לך את הדברים.
7. תמיד תקבל קלקול קיבה בשלב מסוים בטיול.
8. זה תמיד יהיה מהמקום הכי מכובד ונקי.