אלעד,

אני חושבת שזו הפעם האחרונה שאכתוב לך עלינו, ועצוב לי שלא
תזכה לראות את זה. לעולם לא תדע עד כמה היית משמעותי בחיי, איך
הצלחת לגרום לי להתאהב שנית, אפילו בלי להתכוון. כשאני נזכרת
בכל אותם הלילות הלבנים שהעברתי חבוקה בזרועותיך על מיטתי, או
בכל אותן השיחות שניהלנו במרפסת שלי, כשריח סיגריות הנובלס שלך
מתנדף לאט באוויר, לבי מחסיר פעימה, אפילו עכשיו, חודשים לאחר
מכן.
תקפת את חיי כרעם ביום בהיר; מגוון השינויים שעברתי רק ימים
ספורים קודם לכן הוא עצום. שינוי חיים מקצה לקצה, והנה התחלה
חדשה איתך - מצחיק לחשוב עד כמה מעט באמת אתה יודע על חיי
לפניך, ובאותו נושא עד כמה מעט אני מכירה אותך, ואת חייך
לפניי. אני לא אשכח את הביקור שעשית לי בלשכה, בשמירה שלי...
לעולם לא תדע שתחילה לא רציתי שתבוא, לא היו לי כוחות לעוד
גבר, לעוד מערכת יחסים, לעוד רגשות מפוזרים, ועוד לילות
לבנים.
אבל באת... ומשם הכל השתנה.

כשעזבת, הבטחת שלא תשכח.

המשפט הזה רודף אותי עד היום. לפעמים אני שומעת אותו בראשי כל
כך צלול, עד כי אני יכולה להישבע שאתה עדיין עומד פה מולי
ואומר לי אותו.
הזיכרון שלך שוכב ערום לצידי ואומר "אני לא רוצה לנסוע" מהדהד
באוזניי חזק יותר מכל מנגינה או צליל ששמעתי אי פעם בעבר.

לא רצית לנסוע ונסעת.

מעולם לא נטרתי לך טינה או כעסתי על כך, להפך אהוב שלי, ידעתי
שזה משהו שאתה צריך לעשות בשבילך, שהכרטיסים הוזמנו ימים לפני
שנכנסתי לחייך, ואילו הייתי מנסה למנוע ממך לנסוע הייתי מאבדת
את האדם שרציתי להחזיק יותר מכל בחיי.
אני ארזתי לך את התיק. אלוהים, עד היום אני לא יודעת מאיפה היו
לי הכוחות; לאחר לילות ללא שינה, מחשבות וסיוטים בלתי פוסקים
על דמותך שנעלמת מחיי, מאין היה לי הכוח לשבת ולארוז איתך את
התיק? אני זוכרת אותך עולה ויורד במדרגות, ואני רק חושבת:
תזכרי אותו טוב, לא תראי אותו יותר יורד מלמעלה עם חיוך נבוך,
ומבט תוהה של "מה שכחתי". נרדמתי על הרצפה בסלון שלך באותו
הערב, אותו ערב שנסעת...

תחילה, ההתכתבויות התדירות, מילות האהבה וקולך בשיחות מזדמנות
הגנו עליי מכל מחשבה ופחד.  תעתועי הזמן לא השפיעו עליי,
ולמרות שידעתי שאתה רחוק, האמנתי שתשוב אליי. התמדת בלשמור
איתי על קשר קרוב, ונלחמת... למרות שנדמה לי שהיום כבר ויתרת.
אני מזכירה לעצמי פעם אחר פעם, שידעתי תמיד, שידעתי שתתקשה
לזכור, שידעתי שתהנה בטיול, שידעתי שכבר לא תרצה לחזור...
ידעתי, ובכל זאת העזתי לקוות.

בחודש הראשון, קשה ככל שיהיה, היית שם בשבילי, ועכשיו אתה כבר
לא.

בשבועיים כשלא שמעתי ממך, ידעתי שאתה כבר לא איתי. הדאגה
לשלומך התחלפה במהרה בכמיהה לשמוע מה השתנה. מחשבות על מה היה
פעם והיכן אתה היום לא נתנו לי מנוח. מצאתי את עצמי מתוסכלת לא
פעם מהמצב שאליו הכנסת את שנינו. ביחד, בנפרד? לא ידעתי מה אתה
רוצה, וניסיתי נורא לנחש, לפחות כדי להכין את עצמי. אמרתי
לעצמי שלא אתן לך לגרום לי לבכות שוב. אויש, איזו הצהרת שווא.

בכיתי ביום שאימא שלך התקשרה להגיד ששוב יצרת קשר, אך אני לא
שמעתי ממך דבר.


הייתי רוצה לכתוב סיום למונולוג זה, ואין...
תלויה באוויר, תלושה.
ממשיכה בעתיד, ותקועה בעבר, זכרונות מלטפים של נשיקותיך וחום
גופך, ולילות בודדים של הדחקה.