לא זזים, נשארים, הולכים צעד קדימה צעד אחורה.
מפחדים. השמש מכה בחלוני, מעיקה על הנוף הקליל, כמעין ניגוד
ביצירת אומנות, כל כך ירוק, כל כך מת. מתעוררת בבהלה. הקול של
הקברניט ברקע  קצת מפוחד, מאופק, מנומס, כאילו מתחנן לסליחה
"ננחת בעוד חמש דקות".
יורדים מהמטוס,היא מסתכלת סביב ורואה את האנשים מתרוצצים להם
כמו נמלים עסוקות לקראת החורף, אוספות את שאריות הפיצוחים על
הרצפה, קופצים ממקום למקום בחיפוש למחסה. מישהו מחייך ואומר לה
באיזה שפה מוזרה, "אחריי", ונותן חיוך גדול, עם שיינים, החיוך
שהיא מכירה מאבא, מאמא ומישראל. לרגע היא רוצה לקפוץ חזרה
למטוס, לחזור לישראל, לרוץ לאמא בטרמינל, ולצעוק, לצעוק מאושר
כמו בסרטים, מפחדת. ככה היא, אף פעם לא יכלה להחליט מה היא
רוצה, תמיד נכנעת לשיקול הדעת של עצמה, "אל תעשי שטויות, יש לך
הזדמנות אחת ויחידה".
מתעוררת למחרת בבוקר, תחושת הגעגוע לסדינים של אמא מתחלפת
במהרה לתחושת הגועל שאופף אותה בבוקר ניו יורקי טיפוסי. היא
מתלבשת מהר, הולכת למזוודה ומוציאה את התמונה של המשפחה שנשארה
מאחור. "תאחלו לי בהצלחה", מתחננת ונותנת נשיקה. בחופזה היא
יוצאת מהחדר, יורדת לרחוב בחיפוש אחר מונית. הקור משתלט. לא
הקור של החורף, ולא של פתיתי השלג שנופלים על מעילה ומכסים
אותה בטוהר לבן, אלא הקור של לבד. הקור שהיא חשה בא מהבדידות.
נכנסת למונית "Arista Records, Please" היא אומרת בצורה
מנומסת, צורה שלא אופיינית לשום אדם אחר. רואה את החיוך הדוחה
של נהג המונית מחייך אליה במראה עפופת העשן, זה לא החיוך של
אבא, זה לא הסדינים של אמא, וזה לא השלג של ישראל.
לבד בחדר, יושבת על כיסא, משמאלה גיטרה ומולה יש פסנתר, החלום
שלה מתגשם! אבל הדבר היחידי שהיא חושבת זה: זה לא הפסנתר של
אמא, וזה לא הגיטרה של אריאלה, וזה לא החדר בישראל. "Hey, I'm
Tony nice to meet you" אומר במבטא ברוקליני כבד. "Hey, I'm
Ella, Ella Fitzgerald" היא אומרת בקול חלוש. מתיישבת על הכיסא
ונזכרת באמא, נזכרת בריח של חלת השבת בבית בישראל, והיא רואה
אותם מול עיניה, עומדים ומקדשים, וכולם ביחד, ופתאום הכול
מתפוצץ, ורק נשאר הקול של טוני שצועק ברקע. להתחיל בסשן. היא
מתחילה קצת חלש, קצת עצוב וזה מוזר, כי זה החלום שלה. היא
חושבת על אבא ואמא ואריאלה שנשארו מאחור, ועל ישראל. והיא
נזכרת במה שאמא תמיד אמרה לה: "רק תהיי מאושרת, שרק יתגשם לך
החלום", והקול שלה מתחזק, ולאט לאט משתלט על האולפן, כמו נחש
הוא חודר לכל מקום, חודר ומכיש. היא לא מפסיקה - רק יותר ויותר
חזק, והיא קורנת כל כך, וכל כך מאושרת. "אלה, סיימת עם
השירותים?", מתעוררת מהחלום, ולא מאמינה שזה נגמר, "כן, כן"
היא אומרת בנימה עצובה, מאוכזבת. והגיטרות נעלמות, והאושר
נגמר, וטוני הלך ממזמן. היא יושבת לה על המדרגות, יושבת ואמורת
בקול של תקווה, "אז גיטרות אין, וגם לא מיקרופון, אבל לפחות יש
ישראל".