מזמן לא דיברנו, אני חושבת שזה חשוב לדבר, זה חשוב שאנחנו נדבר
ולא שיחת חולין של "מה איתך?" "כן, גם איתי הכל בסדר".
לא.
הרבה השתנה מאז שעזבת, אני השתנתי שנה אחרי הכל זה הרבה זמן.
שוב קיץ, וחם עכשיו אפילו יותר מאז, אני רואה צהוב מסביבי ושום
דבר לא הגיוני.
הם כועסים עלי, לא לא כועסים זה אפילו יותר גרוע הם מאוכזבים
ואני מרגישה כמו המסטיק בשולחן של החיים שלהם.
דימוי מוזר בעינייך? זה כל מה שיש לי להציע.

יש תהום שחורה שנפערת תחתי כל פעם שאני מרגישה אותך ככה מרחוק,
מכל-כך רחוק, אני נהיית חיוורת וחסרת אונים, הדופק עולה ואני
נשמטת לאט לאט.
איך זה שאף אחד לא רואה את זה? את הסבל שלי?
כשמישהו כבר אוחז את ידי בריחוק ומוביל אותי מעבר לתהום אני
מסתכלת אחורה ואין שם כלום. רואים אותה רק מהצד השני כנראה.

יש כל כך הרבה שחור בפנים, שנדמה לעתים שהוא מתפשט לעיניים
ואני מפחדת להסתכל במראה ולגלות שאני צודקת, אני כמעט מחכה
לצרחה של הבנאדם הבא שיראה אותי "שטן!"
אבל זה לא קורה אף-פעם.
התיעוב החדש הזה שאני מרגישה כלפי העולם, לא חולף, זה לא בגלל
המחזור. הכאב בטן הלא מוסבר שיש לי כל הזמן, גם הוא לא עובר,
יש לי כתם בנשמה. הוא בניגוד לכל השאר בוהק בצבע זהב מנצנץ
שורף לי את הריאות והכבד, יש עוד ילדה שם בפנים חבל שהיא
במיעוט.

הרבה השתנה מאז שעזבת, אמרתי לך את זה?
שוב קיץ והפעם יש לי תחושה מתמדת שאני נמסה כמו גביע גלידה
בזמן שאני קוראת סיפורים על דברים שקראו לפני עשרות שנים ולא
מעניינים אותי כרגע כי כל מה שאני רוצה זה שהקיץ כמעט יגמר
ואני אוכל לעוף מפה לשפה אחרת.
הספקתי הרבה בשנה האחרונה, יש שיגידו שהספקתי יותר מדי, אני
מאלה שיגידו את זה.

אשה בגוף של אשה, בגיל של ילדה שרק מנסה לפרוץ החוצה עם הכתם
זהב המחורבן הזה שמרגיש אפילו יותר גרוע מהשחור.
השחור פשוט שם, בולע בשקט הכל אבל לא הוא, הוא נלחם ולא נותן
לי לישון בלילות.

אהה כן, הפסקתי לישון בלילות אני כל הזמן ערה עד שיש אור ואז
אני נופלת לשינה חסרת מעצורים, הפכתי לערפד לעטלף  לינשוף.
אף פעם אין לי אנרגיה אני חושבת שהעזיבה שלך שברה אותי למרות
שידעתי שכלום לא יצא מזה.
אני לא גדולה בקטעים קצרים, אתה בטח מחקת אותי כמעט לגמרי
מהזכרון שלך עד עכשיו, השארת אותי בגדר תמונה באתר אינטרנט,
בין השאר.

הכדורים של האכזבה שאני שומרת במגירה?
שלך הוא השני הכי גדול. הראשון הוא הכדור שלי.
היית חייב ללכת ואני מבינה את זה, החיים שלך שם.

הרבה השתנה מאז שעזבת.
מאז שעזבת גם הוא עזב.
מאז שעזבת אף אחד לא נשאר באמת.
כאילו לקחת את כולם איתך, על המתכת המעופפת עם הבוטנים
המזדיינים והמגזינים המתחנחנים.
עוד משהו השתנה אני כבר מבינה הרבה יותר ואם לא היית כאן אז,
אלא עכשיו כנראה ששום דבר מזה לא היה קורה.
כל העניין הזה.
אני גדולה מדי לרומנים זרים עכשיו.