שני כלבים עושים את צרכיהם על החול ואחר כך בורחים. מישהו עובר
שם במקרה ורואה שזה מסוכן כי אפשר בטעות לדרוך על זה ולקבל
מכות מאמא על כך שהנעליים התלכלכו. הוא עוקף את המכשול ומסתכל
אל הנוף הכחול. נוף רחוק של עצים. הוא ממשיך לטייל, עובר עוד
ועוד מכשולים. ואז פוגש הוא באיזה אבן, מכה בה בנעלו השחורה,
אוכל מושלך על הכביש, עטוף בשקית נייר. הוא אינו מעוניין
במזון, היות שהוא כבר אכל היום פירה עם צימוקים קטנים וחסרי
חשיבות, כמו זבובים מעל קקי, קקי כזה של כלבים. הוא ממהר.
ממהר. הוא רוצה להבין ממה עשויים הדברים. לקראת הערב חוזר אל
ביתו מלא ברשמים.

הנה הוא בביתו המוזר, שם יש דברים מוזרים כמו אבקה ופירורים.
חסה במקרר עם צנון. מים מלאים בבקבוק זוהר. הוא נרגש לקראת
היותו. לפי מעשיו צריך לדבר אתו. לפי מעשיו הוא מדבר. לפי
דיבוריו הוא אולי איזה סופר. למרות זה שהבית שלו ענק יש בו רק
חדר אחד קטן שהוא מרוהט. היתר סתם לקישוט. בחדר הקטן תלויה
תמונה על חוט. אולי בגלל יופייה, אך קרוב לוודאי שבגלל היותה
סגולה כזאת. צבע זה מזכיר לו אהבה. היות שגופו התלכלך הוא
מסתגל לרעיון שעליו להיכנס אל המקלחת, לטבול במים את רגליו
ולשפשף שפשוף בכל אחד מאיבריו. תמיד קורה לו שהוא יודע רק לאחר
מעשה. במקום לחשוב עוד הוא מתפשט ונכנס, פורח לבו מאושר למראה
הכיור הקטן, בו טמונה אולי תקווה לגילוח הזקן. במלאות חמש דקות
מלאות למקלחת הוא נרגש. כעת יהיה חופף  את ראשו בחומר המכונה
בפי העם - שמפו. דוגמא מובהקת היא להיות העם רגיל לכנות את
מוצריו בשם כליל ורך, שמשתמע באותו מובן גם ביתר ארצות העולם.
לפני החפיפה מביט איש הספר בידיו, שם בהן משהו מן הנוזל הירוק
הזה ומחכה שיתפוגג הריח מעליו. בפנותו לחפוף את שערותיו מזנק
מתוך ידיו שביל הזהב.

כעת נגמר. יוצא החוצה ובודק את החיים, האם הם נעימים באמת כמו
שכולם אומרים? הוא מחכה עוד שניה ואז מורח על עצמו מגבת לבנה
עם ציור של אווזה, אולי היא תייבש אותו, אולי היא רק תעשה את
עצמה.