לפני כמה שבועות פיסת פלסטיק קטנה וצהובה נכנסה לחיי. אני כבר
לא זוכרת איפה מצאתי אותה, אבל מהרגע שהנחתי אותה על השולחן
היא לא הפסיקה להציק לי. הייתי מנסה להתעלם אבל היא בשלה,
מתעקשת לקבל תשומת לב. חשבתי לעצמי, למה אני שומרת את השטות
הזאת? הרי הסיכוי שמה שהיה פעם סרגל ועכשיו שוכב בודד אצלי על
השולחן יתגלה כשימושי הוא קטן מאפס.
אני אומרת לעצמי, זרקי את זה כבר. המוח עושה ניתוח מעמיק של
המצב וקובע שכדאי ואף נחוץ לזרוק דברים שטותיים שכאלה. אני
אומרת לעצמי שוב ושוב, זרקי את זה, עכשיו. תשליכי את זה
מהחלון, תשמידי את זה. זה רק מפריע לי. אבל היד, יש לה רצון
משלה, ומתנגדת לי בתוקף.
גם כשאני יוצאת מהבית, והולכת רחוק מאוד, המחשבה חוזרת לשולחן
ולפיסת הפלסטיק.
ניסיתי להתעמק ולחשוב למה אני שומרת את זה, אבל לא הגעתי
למסקנה גורפת. ערך רגשי אין לזה, שימוש גם אין. זה לא עושה
כלום חוץ מלהציק לי ולהפריע לסדר. וכל יום המחשבה הרציונלית,
שאומרת לזרוק, נלחמת בצורך בלתי מוסבר, לשמור. עד היום חתיכת
הסרגל הזאת מונחת על השולחן שלי.