מבט חלול. מבט ריקני וחסר תכלית. סתם בהייה ממושכת אל תוך
האוויר, המקנה לאנשים מראה עייף ולא מרוכז. אני לא אוהבת מבטים
כאלה, הם קצת מזכירים לי מוות. בעצם, גם במבט הזה יש משהו יפה,
כמו פילוסוף השקוע בתוך המחשבות של עצמו ולא שם לב מה קורה
סביבו. מנותק מהעולם, עייף מהחשיבה.

לעומתו, יש המבט החודר. אנשים מסוימים ניחנו ביכולת הזו להסתכל
עליך כל כך חזק שכבר לא תרגיש בנוח. אולי תתחיל לזוז בעצבנות,
ותנסה לא להסתכל עליו בחזרה, אבל זה כבר אבוד. כמה שלא תסיט
מבטך, תמיד תרצה להעיף עוד הצצה קטנה בעיני האדם שנראה כאילו
קורא בזה הרגע את מחשבותיך. המבט החודר הוא אולי הכי מעניין,
כי מעצם היותו מבט חודר הוא בטח חושף ביתר קלות את מי שמסתכלים
עליו.

מבט לא חייב להיות ארוך וממושך כדי להיות עוצמתי. גיליתי,
שלפעמים שני אנשים מחליפים ביניהם מבט קל, ממש לרגע, ומיד
יודעים שניהם למה הסתכלו אחד על השני ועל איזו בדיחה פרטית
מדובר. סוג של תקשורת לא מילולית כזו, וכמה מדהים ששני אנשים
יכולים להעביר כל כך הרבה מידע במבט שנמשך פחות משניה.

עוד מבט שאני מאוד אוהבת, ואיך אפשר שלא לאהוב אותו בעצם, המבט
האוהב. העיניים הזוהרות המלוות בדרך כלל בחיוך, שאנחנו שומרים
לקרובינו ולחברינו הטובים, ולאנשים שאנחנו פשוט אוהבים. נפתחות
עיניים חמות ואוהבות וחיוך כנה נפרש על פנינו. יש אנשים שאפילו
זורחים, כאילו חבויה בפניהם שמש קטנה וזוהרת, המאירה אותם ואת
כל מה שמסביב. אנשים נראים מאושרים במיוחד כשהם אוהבים, ולא
משנה אם הם אוהבים מישהו או משהו או סתם את החיים.

ויש גם אנשים שנכנסים לחדר, ובמקום להאיר אותו באור של שמחה
ואהבת החיים, מציגים מראה קודר ומבט אדיש או אפילו שונא. נו,
הנה, זה מבט שאני באמת מתעבת, המבט השונא. כל כך הרבה רגש ויצר
רע נעוצים בשתי עיניו של השונא, הוא מביט על אחרים בכעס
ובעצבנות, ומשדר להם בצורה הכי טובה מה שהוא חושב עליהם. הוא
מנסה להבין למה הם גורמים לו להרגיש כל כך רע ולמה הוא כל כך
מתעצבן מדברים קטנים. הוא מתחיל, די מהר, לשנוא את עצמו יותר
מאת הסביבה, והמבט השונא מופנה פנימה. אשמה מציפה אותו על
המבטים הרעים ששלח לאנשים, אפילו אם קצת הגיע להם, שידעו מה
הוא מרגיש כלפיהם. ולפעמים הוא מתחיל להעדיף את המבט הטוב
והאוהב ונהיה בן אדם נחמד יותר. כן, גם למבט השונא יש את
יתרונותיו.

כל כך הרבה מבטים מופלאים, מלאי רגש, ועדיין אנשים טוענים
שבעיניים שלנו אנחנו משתמשים רק לראיה. בעצם, כשאומרים לי
שמבטים הם חסרי משמעות, אני מתרגזת ושולחת מבט קצת עצבני. איך
אפשר להגיד דבר כזה, כשכל חיינו אנחנו מסתכלים אחד על השני,
אולי קורצים, אולי מחייכים. גם זה מבט, ויש לו המון משמעות.
תמיד אהבתי לבחון את האנשים סביבי, ולנסות עליהם כל מיני מבטים
כדי לראות איך יגיבו. הפכתי למומחית במבטים חטופים, ולפעמים
אני בטוחה שאני יודעת מה עובר לאנשים בראש רק לפי עיניהם.
וכן, שיסתכלו גם עליי. למה לא? אין לי במה להתבייש. שילטשו
עיניים. שינעצו בי את מבטיהם כמו נשר הנועץ את ציפורניו בטרף,
ואני מין טרף אמיץ כזה שמביט לסכנה בעיניים, ולבסוף, נאכל.

ככה הייתי יושבת שעות ומביטה לאנשים עמוק לתוך העיניים, מנסה
להתקרב לנשמתם, להבין אותם. והיו אנשים שאפילו החזירו לי את
המבטים. בתחילה מבט קטן, קצרצר, ואז ממושך יותר, חודר. ככה
היינו בוהים אחד בשניה בלי סוף, מתעסקים בעניינינו אבל העיניים
במקום אחר. וכשמגיעה איזו הבנה, ואני מרגישה שאני מכירה לפתע
את בן זוגי למבטים הרבה יותר טוב, אז פתאום עולה לו חיוך קטן
על שפתי, והוא - עיניו מנצנצות וגם הוא מחייך. בסופו של דבר כל
אחד הולך לדרכו, ואני סוגרת קצת את עיני כי הן עייפו מלחקור.
כל יום אני סוגרת את עיניי, לכמה דקות של שקט, ופתאום הכל כל
כך רגוע ואני מפסיקה לחשוב על מבטים ואנשים ועל מי הנפשות
המסתתרות מאחורי הפנים. סוגרת, ופוקחת שוב אחרי כמה דקות. מי
היה חושב שיום אחד, אני כבר לא אפקח את עיני יותר.

עכשיו אני מסתובבת עם משקפי שמש שחורים, ואולי אנשים מנסים
לדמיין לעצמם מה יש מאחורי המשקפיים. אני כבר לא מנתחת מבטים
של אנשים וכל כישוריי בתקשורת העיניים אבדו. אבל מדי פעם,
באיזה יום יפה במיוחד, שאני יודעת שהוא יפה רק כי ככה הוא
מרגיש, אני פוגשת מישהו שהייתי נוהגת להחליף איתו מבטים,
ויכולה להישבע שהוא מסתכל עליי, בוחן, עצוב מעט, אבל על שפתיו
עולה חיוך קטן, ועיניו מנצנצות.