[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני עדיין זוכרת את אותו לילה. הגשם האיטי והקר המשיך לרדת
אחרי יום שלם ללא הפסקה, וזה נראה כאילו הוא יימשך לנצח. מבעד
לחלון, הנקי יש לציין, ניתן היה לראות נצנוצים חלשים של
כוכבים. הירח המלא הוסתר ברובו על ידי עננים חצי שקופים,
אפורים, עצובים.
מצב הרוח הכללי היה עגמומי למדי. למרות השעה המאוחרת, אף אחד
לא ישן. אמא ואבא, כבר חצי רדומים, היו שרועים על הספה האדומה
מול החדשות של שתים עשרה. אבא החזיק ביד עיתון מקופל עם תשבץ
היגיון חצי פתור. אחותי הגדולה ואני שיחקנו מונופול על השטיח
החום בסלון. היא עמדה לנצח. מסגרת הפלסטיק המלבנית של המשקפיים
שלה נצנצה קלות באור הנורה החלש. היא לבשה חולצה שחורה עם
צווארון גזור, חולצה רחבה מדי שהחליקה וחשפה כתף דקה, לבנה
באופן מוזר. המשקפיים שלי, עם מסגרת כחולה עדינה ומעוגלת
ועדשות שרוטות לחלוטין, נחו על השולחן ליד האוזניות הענקיות
שלה. גם צווארון החולצה שלי ידע ימים טובים יותר - סיכון
ביטחון קטנות בלטו על הבד השחור, מונעות ממנו להחליק כמו
החולצה של אחותי. תמיד אמרו שאחותי ואני דומות, לאחרונה
מוסיפים, בדרך אגב כמעט - "אולי קצת דומות מדי".
הדפיקה על הדלת לא הטרידה אף אחד. למעשה, כמעט ולא שמנו לב
אליה, עד שאמא שלי צעקה "יבוא" בקול עייף, ושני השוטרים שנדחקו
באי נוחות דרך מפתן הדלת הופתעו למצוא אותנו ערים. שניהם היו
גבוהים באופן לא טבעי בעליל, שמנים ומיוזעים למדי, אם כי אחד
מהם היה גבוה עד כדי כך שנתקע בנורה התלויה במסדרון. הם מלמלו
דברי ברכה בנאליים לחלוטין, ולאחר מכן פנו לעיין בפתק מקומט
בידו של הגבוה מביניהם.
טון מבשר רעות שאל אותנו אם כאן גרה יעל.
"זו אני", אמרה אחותי בקול מפוחד מעט. באצבעות ידה הפנויה
מקלפי משחק, היא טופפה קלות על השולחן הנמוך.
"יעל גולד?", וידא השוטר המאוד גבוה בקול מתפלא. אחותי אישרה
זאת בתנועת ראש קלה.
השוטרים בחנו אותנו במבט מופתע. "אם כך", אמר השוטר הלא מאוד
גבוה אבל בכל זאת גבוה, "חוששני כי יש לנו חדשות רעות
בשבילך".

אחרי מספר דקות, במהלכן ניתן היה לצפות בסצנה נפוצה בטלנובלות
- אמא, עם פנים חיוורות לחלוטין, ממלמלת "לא, לא, לא" בקול
שבור והשוטר המאוד גבוה מגמגם משהו בסגנון "גברת, אנחנו מאוד
מצטערים, אך אלו הן העובדות" בזמן שאחותי מסתכלת לצדדים במבט
אבוד ואבא בוהה במבט אבוד לא פחות לתוך הטלוויזיה -
אחרי אותן הדקות, מרכז תשומת הלב הכללית היה קיר הסלון, עליו
נשענה אמא, שכל מה שיכלה לעשות היה לתקוע את הראש בתוך קפלי
החולצה של אחותי ולמלמל תוך כדי בכי, "את לא מתה, לא יכול
להיות שאת מתה". אחותי רק חיבקה אותה בחזרה ואמרה שאין מה
לעשות עכשיו ושככה זה החיים, ועוד כל מיני דברים שרק גרמו לאמא
לבכות יותר. על הספה, קרוב מדי ליד הרפויה של אבא, נח תצלום
צבעוני של פלג גופה העליון של יעל, מונח על מרצפות של מקלחת.
לצווארה היה קשור חבל כביסה שחור ועבה. מתוך עיניה הפקוחות
הציצו שבילים יבשים של נחלי דם, שיותר נראו כמו שבילי דמעות.
אבא המשיך לבהות בקריינית הטלוויזיה האנורקטית להחריד בזמן
שיעל שמה את המחברת העבה ששימשה לה כיומן, יחד עם חבילת עטים
שחורים דקים, לתוך התיק הכחול שלה. דיסקמן, אוזניות, סוללות
וחבילה של קופסאות דיסקים - רובן בעלי עטיפה שחורה או אפורה עם
אותיות קליגראפיות מסובכות להפליא - מצאו את דרכם לתוך התיק
מיד אחרי היומן. אבא המשיך לשבת שם גם כשיעל קמה באיטיות ושמה
את התיק על הגב, תלוי על רצועה אחת, והלכה לכיוון דלת הכניסה,
תוך כדי הסתכלות מדוקדקת לכל כיוון שלא מכיל בתוכו בן אדם.
כשידה כבר נגעה בידית הדלת, היא החלה לסובב את ראשה, אך התחרטה
באמצע התנועה. הדלת נפתחה בחריקה השקטה והאופיינית, ורגע לפני
שהיא נסגרה אחריה, ראיתי שמהתיק שלה משתלשל לו חבל כביסה. אבא
עדיין לא זז.
"לאן היא הלכה?", שאלה אמא בקול של מישהו שיודע את התשובה,
והסתכלה לכיוון השוטרים. אף אחד לא היה שם.

באותו לילה נרדמתי על השטיח בסלון. קוביות המונופול הלבנות היו
מונחות בתוך כף היד הפתוחה שלי. מתוך שינה, שמעתי את החתול
שלנו מהמשענת של הכורסא, מדבר לעצמו בקולו הג'ינג'י - "היא לא
הייתה אמורה להיות כאן. היום יום שני. לא חוזרים מצבא בימי
שני. ככה זה".
"שלישי", תיקנתי אותו מתוך חלום, "זה כבר יום שלישי".
"באמת", מלמל הקול הג'ינג'י אחרי בדיקה מדוקדקת של שעון הקיר,
לעצמו יותר מאשר אליי, "כבר באמת יום שלישי. ללא ספק, ככה
זה."

למחרת בבוקר מצאתי את עצמי יושבת על כסא ברזל רחב עם ריפוד
כתום, בחדר הקטן של יועצת בית הספר. היא לבשה סוודר צבעוני
מדי, והחזיקה חבילה לא עבה במיוחד של דפים בתוך תיקייה סגולה
מפלסטיק, שעליה נכתב השם שלי באותיות דפוס וורודות עבות. אף
פעם לא הבנתי למה היא מתעקשת לכתוב בכתב דפוס. מדי פעם היא
עלעלה בדפים על מנת למצוא משהו, משפט שרצתה להקריא לי, וצלילי
הרשרוש העדינים של הנייר התמזגו בצורה גרועה למדי עם הרעש
מבחוץ.
"ובכל הרצינות, אני שמחה שעשית את האבחון הזה. עכשיו, דבר כזה
נותן לנו תמונה מקיפה של..."
על הקיר מולי הייתה תמונה במסגרת עץ, של ילדה קטנה. היו לה
גומות חן כאלה של ילדים - שלא היו לי אף פעם - ושיער חום חלק
וחולצת טריקו כחולה. על השולחן, בדיוק מתחת לתמונה, היה ספר עם
כריכה כהה, ועליה ציור של דרקון לבן.
"...תמונה מקיפה של אפשרויות הפעולה העתידיות, שיכולות להקל
עלייך בצורה שלא חשבת ש..."
הכיתוב הוורוד, "נועם גולד", עם עיגולים חלולים מעל לווים, כמו
שיעל תמיד עושה, סירב לעזוב את שדה הראייה שלי. כמעט והתפתיתי
לעצום את העיניים. בתוך הפלסטיק הסגול הזה, נמצאות התוצאות
החיוביות של האבחון שלי, שקובע אם אני כן או לא הולכת להיכשל
בכל הבגרויות שיהיו לי בתיכון. בתוך התיקייה הסגולה עם הכיתוב
הוורוד היו דפים עם סימני מרקר ירוק. הפרעות קשב וריכוז מעולם
לא נראו צבעוניות כל כך.

בדרך כלשהי הביתה מבית הספר עברתי במכולת שברחוב הסמוך. בין
קרטוני החלב לקופסאות הגלידה בטעם אפרסק, מצאתי את מה שחיפשתי.
כרגיל, זה היה ארוז בקופסאות קרטון כחולות בהירות, מפוספסות
בירוק ובכיתוב שחור. וכך, כמו בכל יום מלבד ימי שבת, עמדתי מול
המוכר שכולם אמרו שהוא סוחר סמים בזמנו הפנוי, וקניתי שני
קילוגרמים וחצי של אבא.
מאז שיעל הלכה באמצע הלילה, עם חבל הכביסה העבה משתלשל מהתיק
הכחול, אבא התחיל להעלם. בהתחלה נעלמו לו הסיפורים על ארצות
רחוקות, ואז נעלם לו החיוך, ואז - צבע העיניים, שהפכו להיות
אדומות מיימיות כאלה באופן תמידי. הרופאים אמרו לאמא שיש לו
כדור קטן בראש, שלאט לאט גדל ואוכל לו את המוח עם כפית חד
פעמית מפלסטיק לבן. אז עכשיו כל יום, בדרך הביתה מבית הספר,
אני צריכה לעבור במכולת ולקנות לנו קצת אבא כדי שאמא תוכל למלא
את החורים שנוצרים לו בבטן ובידיים וברגליים.
לפעמים הקול הג'ינג'י אומר שכדאי לי להתרגל לרעיון שככה זה -
עוד מעט אמא ואני נישאר לבד, בלי יעל, בלי אבא, רק אנחנו
והפסים הג'ינג'יים. כשהוא עושה את זה, אני זורקת עליו נעל בית
חומה והוא קופץ ממקומו האהוב על משענת הכורסא ומסתתר מתחת
לארון הבגדים שחסרה לו המגרה התחתונה. לפעמים, כשאני נרדמת,
אני שומעת גם בחלום את המילים הג'ינג'יות - בלי אבא, בלי יעל.
אבל בחלום אני אף פעם לא מוצאת נעל בית חומה, רק נעלי בית
אפורות ושחורות, והרי אסור לזרוק על חתולים ג'ינג'יים נעלי בית
שהן לא חומות. אז במקום, אני שואלת אותו "מה דעתך על להפסיק
לנבא ולהביא לנו אותם בחזרה?", ואז הקול הג'ינג'י אומר שהוא
ממש מצטער, אבל ככה זה, הוא לא יכול - כבר נגמרו לו שמונה
נשמות, וזו הנשמה האחרונה.


06/06/06


אפרת גיל
14.4.1984 - 25.1.2005







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תסתכל
בקנקן!
גנוב אותו

רומני מעביר
לבנו
את סודות המשפחה


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/8/06 8:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ים הדממה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה