אני יושבת בחדר... לבד... מסתכלת בחלון שלי... ההוא שהשקפת
ממנו פעם... ואני עדיין רואה אותך... דרך אותו חלון... גם אחרי
כל כך הרבה זמן... שאתה כבר לא שם.
אני מכירה אותך כל כך הרבה זמן... ואני מכירה אותך כמו שאף אחד
לא מכיר אותך... אני יודעת מה אתה אוהב... ומה פחות... אני
יודעת איך תגיב אם אני אעשה שטויות... אני יודעת מה תעיר לי על
הצופים... או מה תגיד לי על המוזיקה ועל ההופעות... ועל
החברים... אני יודעת איך תגיב אם אני אלטף את שיערך...
אבל שום תגובה היום... לא תהיה כמו התגובות שלך בעבר.
כשאהבת אותי באמת... כשחייכת אליי בחיוך קורן, כשראית בי דברים
שאני רק עכשיו רואה, כשהיית נותן לי נשיקה.
כשהיית יודע איך להצחיק אותי עם ההומור הפרטי שלך... כשהיית
נותן לי נשיקה אחת... כזאת קטנה... רק כדי להראות אהבה...
כשהיית שמח כל הזמן, עם כולם והיה לך מוזר.
כשהתקשרת ב-2 בלילה הביתה כדי לחלוק איתי את האליפות של מכבי
ת"א, כשהיית שותק בשיחות שלנו... ואז אומר איזה משפט יפה...
כשאמרת שאתה הרומיאו שלי... ואני היוליה שלך... שהסיפור אהבה
ביננו בלתי נשכח...
אז איך? איך שכחת הכל!? איך אתה שוב כל פעם מחדש נותן לי
ליפול... ליפול אליך... אחרי שאני קמה... ומתקדמת שלב, עוברת
הלאה... אוהבת, קצת פחות! אתה בא... מחייך... מנשק... ומתנהג
כאילו לא שכחת הכל. אתה מתנהג כאילו אתה אוהב... כשבעצם לא.
וזה כואב לי, אתה צריך להבין.
כואב לי מאוד, מין כאב חד כזה... דקירות בלתי פוסקות שלא מרפות
והולכות איתי לכל מקום, קמות איתי בבוקר והולכות איתי
לבית-ספר, מלוות אותי בפעולות ועם חברים, אוכלות איתי, רואות
איתי טלויזיה, יוצאות איתי בערב, שומעות איתי מוזיקה ולא
מרפות.

אני רוצה שיפסיק... יפסיק הכאב הפיזי הזה...
אני מעדיפה אחר.
לך בבקשה. ואל תבוא יותר.