לא נרדמתי. פחדתי למצוא את עצמי מתעוררת באחת הסצינות הכלכך
שחוקות, ולמצוא לידי רק את הריח שלו שנשאר מהלילה. והוא? נרדם
תוך מספר שניות, אפילו לא חושב על לעזוב, אבל זו בטח העצלנות
והאוויר הקריר שהיה בחדר לעומת החום השורף שבחוץ שגרמו לו
להשאר.
ואני שוכבת שם, חשופה לגמרי, מעשנת סיגריה של כאב.
לו כבר לא יהיה איכפת, והמילים היפות ששמעתי ממנו ישארו בחדר
הזה, ועם הבוקר כל זכר להן יעלם. ידעתי את זה, ידעתי הכל לפני
שהכנסתי את עצמי למצב הכל-כך מוכר הזה.
אז אני לוקחת שאיפה, ארוכה ארוכה, ונושפת ישר אל תוך השיער
היפה והחלק הזה שלו, שיתערבב קצת עם הכאב שבתוכי, שירגיש אותי,
שהריח לא יעזוב גם אותו ויזכיר לו מה הוא הבטיח לי לפני
שהתערבבנו, נגענו, נבלענו אחד בתוך השניה...
ואולי אני תלותית, אולי. ואולי עכשיו אני סתם כועסת, ואולי הוא
בכלל ישאר עד הבוקר, אבל זו סיגריית הכאב האחרונה שלי.
אני עוצמת עיניים וחולמת על אי וודאות וחיבוק חם.