הבעיתיות בעניין היא המרחק
הפיזי כמובן.
המרחק הרגשי? פעם מתקרב, ופעם מתרחק.
ימים שלמים בלי לדבר, אולי לילה טוב בטלפון לפני השינה.
וזה כואב וזה כואב
וזה מרגיז, מאוד מרגיז
והעיקר הוא לא לוותר
לא לוותר למצב
לא לוותר לעצמי.
בקרוב אהיה בת שש עשרה
עוד יום הולדת שאחגוג לבדי,
והחודשיים האלו, החודשיים החמים בלעדיו
איך הם יעזרו למצב שלנו?
איך הם יעזרו לי?
אני אהנה לי שם והוא יהנה לו כאן.
והניתוק הזה,
האינטימיות ביננו כמעט נמחקה
אולי זה באשמתי...
האם אפשר להתחרט?
האם אפשר לשנות את הדיעה באופן קיצוני כלכך?
מה שנעשה נעשה,
זה לא שלא הייתי שמחה -
הייתי מאושרת, קורנת
אבל.. משהו בי השתנה
השנה...
אולי הכל בגלל זה?
בגלל שהתחלתי לחשוב על זה כל-כך הרבה
נהייתי כבדה, כל-כך כבדה
קשה לי לצעוד צעד קטן
והאהבה שלי אליו כל-כך חזקה
אז למה? למה אני לא יכולה להביא את עצמי לבטוח בו שוב?
הרי אני זו שפגעתי באמון שלו
אני האשמה..
ילדה אני כבר לא,
את ההחלטות שלי אני צריכה לעשות,
לעמוד בתוצאות של המעשים.
אם המרחק לא היה כל-כך גדול
אם לפחות היינו מדברים
פעם אחת פנים מול פנים
ולא בטלפון
אולי זה היה יותר קל
יותר פשוט
יותר אמיתי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.