אני אעלם.

כמו פצע שנסגר,
כמו עליו של עץ בסתיו,
כמו סיפור שנגמר,
כמו מה שלא קורה עכשיו.

כמו הירח עם זריחת השמש,
כמו סוף של סיפור אהבה,
כמו הזכרונות מאמש,
כמו להבה של נר שנכבה.

אביע משאלה אכבה את נר ליבי,
מעניין אם אנשים יבחינו בחסרוני.
לוקחת נשימה ארוכה ונושפת על הנרות,
בצד אנשים כבר אוכלים את העוגות.

איש אינו מסתכל איך אני נגמרת,
זה היום בו אעלם, כי אני כבר מיותרת.

האם באמת?...

06.06.06