בשעה עשר בערב, שעתיים אחרי שחיסלה את החבר שלה עם ירייה אחת
בראש, התיישבה רונית לעשן סיגריה של אחרי. גם שמה מים לקפה.
כבר הרבה זמן שהיא מחכה לעשן איזה משהו, לא משנה מה או איזה
סוג, והחבר שלה כל הזמן מתבכיין לה שזה מפריע לו. אומר שהעשן
חונק אותו. שורף לו בעיניים. ממש מתרגז שהיא לא מבינה כמה זה
מזיק לבריאות, ואיזה גועל נפש זה עושה בציפורניים. בהתחלה,
כשרק יצאו, תמיד כשאמר 'גועל נפש', צחקה. חשבה שזה חמוד. אפילו
נהנתה לחקות את האינטונאציה שלו במילה נפש, עם הדגשה דומה
בשין. עכשיו זה בטח לא הזמן המתאים להתייסר. הסיגריה דקה,
ויותר משצרבה נעים בגרון, היא בערה בחמימות מוזרה בין אצבעותיה
הדואבות של רונית, מחזקת את הכאב העמום בכל חלקי כף ידה. הן
כוסו שלפוחיות טריות. שעה שלמה עבדה עם הסקוטש והספוג, הולכת
וחוזרת למקלחת כמו יו-יו משוגע, ממלאת דליים של מים וסבון, שוב
ושוב. החבר שלה בטח לא היה עושה את זה בשבילה. זה מצחיק, חשבה
בזמן שעקבה בעינייה אחרי הכתמים שעל הקיר, איך שדברים משתנים
כל כך מהר. טיפות אדומות שנשקו את התקרה הגבוהה, הקשו עליה
מאוד את מלאכת הניקוי. הן כבשו גם את חלקיה הרחוקים מכורסת
הטלוויזיה בה ישב וצפה בחדשות. מעביר ערוצים סידרתי, איך שהיא
שונאת את הקופסא הזו.
"תקרא משהו!" צווחה עליו שניה קצרה לפני שכיוונה את לוע הקנה
לעורפו, "תקרא, תעשה משהו אחר! תנגן כמו שתמיד רצית."
צווחה וסחטה את ההדק.
נתזי רוק זעירים שנפלטו מפיו כשקרס, יצרו מפת כוכבים מדומה של
יחסים עכורים. החבר שלה נפל עם הפנים על השטיח החדש שקיבלו
לחג. פעם קראה באיזו כתבה באינטרנט, שאנשים במצבים כאלה נוטים
לאבד שליטה על סוגרים, אבל הוא דווקא נראה לה בסדר גמור. מאוד
רגוע יחסית לאדם במצבו. שוכב ככה, ללא תנועה. לרגע אחד אף היתה
גאה בו נוכח עובדה זו. אילו ידע, מן הסתם היה מנפנף בזה כמו
באיזה מדליה אולימפית. מתאים לו להתלהב משטויות כאלה. אלפית
שניה לפני שהכדור פילח את גולגולתו, ודאי שמע מאחור את רעש
הנפץ וחשב בטעות שזה הסרט שריצד מולו. אחרת לא היתה יכולה
להסביר את חיוכו שהתמקם בשלווה תחת אפו שנותר מושלם כשהיה.
באמת היה לו אף יפה. עדיין מחזיק בידו את השלט, שכב החבר שלה
קפוא, כשעל פניו חיוך של אדם מופתע החש בהקלה מידית לגילוי
מקור ההפתעה. ואיזו הפתעה זו היתה, הוא בטח לא ראה את זה מגיע.


כשגמרה לעשן ארזה את החבר שלה בתוך מזוודה וטלפנה לאבא שלה.
הוא הספיק להשאיר לה חמש הודעות במשיבון. רצה לדעת אם היא
והחבר שלה באים לארוחת שישי. בכל שבוע נהג לטלפן ולשאול, גם
כשידע שהגעתם בטוחה. נודניק, מזכיר קצת אותו. בשיחה עמו התנצלה
רונית שהפעם היא תבוא לבד, סיננה איזה תירוץ. עבודה, לימודים.
לבסוף סיכמה שזה עדיף, כי גם ככה הראש של החבר שלה במקום אחר.
כשאמרה זאת, חשה התמוגגות עילאית למשמע דו המשמעות שהבריקה
ולאחריה צער על היותה היחידה בחדר להבינה. הקומקום הקליק שהמים
רתחו, ורונית נשארה לשבת בסלון רפת ידיים. היתה כה מרוצה
מיעילות עבודתה שלרגע שכחה, ומכורח ההרגל אמרה בקול רם, "נוח,
תראה איזה יופי ניקיתי פה אחריך את כל הלכלוך," אך עצרה עצמה
והחלה להיאנח. את הקפה תשתה מחר כשתקום.

אחר-כך, מאוחר בלילה, היא נרדמה במיטה והקיאה מתוך שינה. בדרך
כלל אינה מקיאה, זה גורם לה להרגיש שהיא נחנקת. גם כשהשתכרה
במסיבות מעולם לא הקיאה. היא משתדלת לחכות שהבחילה תעבור לבד,
או שהיא שוטפת את הפנים בכיור עם מים קרים ומוצצת חתיכת לימון
שלמה, עם הקליפה והכל. בכל הפעמים האחרות זה עזר לה, אלא שהפעם
היא אפילו לא הרגישה שזה מגיע. היא פשוט התעוררה עם ההקאה.
תחילה לא הבינה היכן היא, שתי ידיה תופסות בחוזקה את שמיכת
הצמר. שמחתה הראשונית על שהקיאה על רצפת חדר השינה - דבר שלבטח
יחסוך ממנה כביסה מיותרת - הוחלפה מיד בבהלה. בחוץ התפשט אור
כתום של מוקדם בבוקר. כשנזכרה רונית בחבר שלה ארוז בשקיות זבל,
הקיאה שוב. הפעם על עצמה.
נטולת רצון אמיתי לקום סחבה עצמה אל האמבטיה, מחשבת את השעות
לאחור. בתשע הדליקה את הדוד, בשמונה חזרה מעבודה, בשבע עוד
דיברה איתו בטלפון. משהו לא הסתדר לה. היו לה יותר מדי חורים
בסיפור הזה, הפרטים לא לגמרי ברורים. החבר לשעבר, השטיח החדש
שקיבלה, ומאיפה בכלל יש לה אקדח בבית?
כל הדרך, ראשה עדיין מסוחרר, התאפקה שלא להקיא שוב. בפינת
החדר, נשען על קיר חרסינה ירקרקה, הבחינה במזוודה. זה לא חלום,
קבעה בקול, זה משהו מתוחכם יותר. הוא לא טיפש, החבר הזה שלה.
סיפור, הבינה לפתע, סיפור קצר בכיכובה. היא בעטה במזוודה וכל
תכולתה נשפכה על הרצפה. בגדים ישנים של החבר שלה לשעבר התפזרו
לכל עבר, מורכבים משמונה מאות מילים שכתב. מאז שעזבה אותו בקיץ
האחרון, נזכרה, הוא מנסה לסגור איתה חשבון ב'במה חדשה'. היא
סובבה את הברז חזק והמים יצאו קרים וטובים. אחרי שתסיים לשטוף
פנים, החליטה, תעשן עוד סיגריה. הפעם לכבודו של השמוק.