היום יום חם. חזרתי מטיול.
בניסיון להתחמק מהשמש הסתכלתי למטה על האדמה מסתירה את הפנים.

הליכה מעיקה, השמש מעייפת, מאיטה את צעדיי. מוסיפה משקל לראשי
והופכת אותו לאיבר הכבד ביותר בגופי.
אני נשאבת לתוך האדמה, ואז כמו בסרטים מצוירים - נפילה בלתי
צפויה.
אני רואה את עצמי בתוך בור בצורת הגוף שלי, בתנוחה מצחיקה
ופנים מופתעות.

הנה הבחור הגבוה הזה בא לאסוף אותי הביתה.
הפנים שלו חיוורות. הוא מאמץ את עיניו כדי להיסתכל עלי ולא
אומר לי כלום.

האם העייפות שלי דומה לשלו?

היום יום שני. הוא קם בבוקר כשעוד חשוך והלך לעבודה, משמרת
בוקר - ביום שני הוא חייב לעבוד בוקר.
עובר לו עוד יום, ולמזלי אני לא יודעת איך.
הוא חוזר הביתה עם פנים אדישות וחסרות הבעה.
כל מילה שהוא מוציא מהפה מוציאה יחד איתה שיעול, ואחד כזה גורר
עוד עשרה אחריו, השיעול הזה מאדים את פניו מבליט את הורידים על
המצח שלו.
אחרי כמה דקות הכל נרגע ופניו חוזרות לקדמותם.
התרופות האלה משבשות גם את התגובות שלו ואת הקואורדינציה.
נעלם לו התיאבון והוא מאוד הרזה.
ולפעמים, ככה, משום מקום, הוא מתחיל לצעוק, להתעצבן על כולם
ועל כלום.
הוא לא יכול להסביר למה הוא עושה את זה.
בערב של יום שני הוא עושה לעצמו זריקה וזאת  נקודת השיא - הוא
לא יכול לעמוד ולא לשבת, יש לו חום וסחרחורת, והוא שוכב
במיטה.
הוא מותש.
עוד 11 חודשים והוא יסיים עם התרופה, והעייפות של שנינו תחלוף
אפילו אם היא לא תעזור.