לקחתי את המכתב ממך והחבאתי אותו בערימת הספרים. לזרוק אני לא
מסוגלת, והעיקר שאף אחד לא יראה ויקרא אותו. הוא עכשיו גדול
עלי, אפילו יותר מהחולצות-שמלות שלך שנתת לי. אני לא מסוגלת
לקרוא אותו בלי להתגעגע, בלי לבכות. ואני עוד שמחתי שסוף סוף
יהיה לי מכתב גם ממך, שאם תהיה רחוק ואתגעגע, יהיה לי משהו ממך
ביד, לפחות. תרופה ממך. אבל כמה שהדף קטן וקל-משקל, נראה לי
לפעמים שימוטט את הספרייה, יחד עם כל הספרים. גם תמונות זה דבר
מוגבל, אתה יודע? הן לא יכולות לתעד קסם. הן לא יכולות לתעד את
הקסם שלך, שהיה גם שלי.

רק בלילות אני פותחת את המעטפה, רק בלילות בלי שינה. אני פותחת
אותה כאילו היתה זכוכית; בשיא העדינות. ובפחד, שמא נמחקו
המילים, והזיכרון הכי חשוב ממך הלך לי. כואב לקרוא את כתב ידך,
אתה יודע? כמו לשמוע אותך מדבר לידי או מלטף שיערי, למרות שאתה
אינך.
פתחתי אותה וכעת קולך מהדהד בין ארבעת הקירות האלה של החדר
שהיה שלך, ובי. אני יכולה להרגיש אותו כמו דם קר, זורם לי
בעורקים, מעביר צמרמורת-מוות. בלילות נשמע רשרוש המפתחות שלך
ואז צליל הנחת הצרור על השולחן, ואז צעדים. אתה משתדל להיות
בשקט כי כולנו ישנים. אתה עולה במדרגות ופונה לחדרך. הדלת
נסגרת ואני יכולה לראות אותך נשכב על המיטה, ידיך מאחורי הראש
מונחות על הכר, פניך אל התקרה. החדר חשוך. אתה לא זז,  מסתכל
בתקרה ורק מהנהן הנהון מדי פעם, כמעט לא מורגש. פעם באתי אליך
וראיתי אותך שוכב כך על המיטה. התחבקנו, חיבקת אותי, אתה זוכר?
לפעמים בחלומות שלי אני באה אליך, כמו אז, צועדת צעדים קטנים,
פותחת את דלת חדרך, ואתה שם. שוכב, כמעט כמו אז. רק בעיניים
חלולות ובפנים חסרות-הבעה.
כשאני מדמיינת את עיניך בלילות אני רואה רק את המבט הכחול-ירוק
שלך מסתכל לי בעיניים, ונעלם. קסם חד-פעמי, בלתי-ניתן למחזור.
זה מה שהיו צריכים לכתוב על הקבר שלך.