השמש מציצה מן ההרים, עוד רגע תשקע מתחתם וההרים הסמיקו באור
האדמדם.
הילדים הקטנים הולכים עכשיו לישון. בני גילי - בני הנוער,
תקועים על המחשב והמבוגרים רואים טלוויזיה - חדשות או משהו. רק
אני לא עשיתי מעולם דבר מבין אלו. אני תמיד ישבתי בחדר החשוך
והמחניק עם פנס ביד וקראתי. נסחפתי לי עם הספרים, עם כל
העולמות המופלאים, שכמעט בכל אחד מהם יש סוף טוב. אלו היו
הערבים שלי.
תמיד שמחתי כשאימי השיגה את המפתח לספריה. הספרנית היא חברה
שלה, אז כשיש באפשרותה לתת לאימי את המפתח היא עושה זאת.
מזל שאימי לא באה אף פעם לספרייה. אם הייתה באה, אם הייתה
יודעת שהמנורות שרופות או מקולקלות ואף אחד לא חשב לתקן אותן,
לא הייתה מרשה לי לחזור לשם.
הספרנית שאלה אותי פעם למה אני קוראת בערבים ולא הולכת לחברים
או נתקעת על המחשב. עניתי לה שאין לי מחשב, אפילו שזו לא תשובה
מספקת במיוחד. מאז התחלתי לחשוב: מה לי ולספרים? אחרי הרבה
מחשבה הגעתי למסקנה ש... אין לי מחשב להיתקע עליו. טוב... גם
לא חברים ללכת אליהם.
מדהים כמה מהר לקרוא בערבים נהיה 'שגרה'. בסך הכל חודש. או
חודשיים. או יותר. מי יודע?! בכל אופן, לא ממש מזמן. בסך הכל
מאז שהחברים שלי נהיו 'פחות או יותר' חברים שלי. החברה הכי
טובה שלי עברה דירה ולא דברתי איתה מאז שעזבה, חברה אחרת שלי
מוציאה עצבים על כל העולם ועדיף לא להתקרב אליה והשלישי - ידיד
שלי... לא נראה שיש לו כוח אלי. בקיצור - צרות באות בצרורות.

אני זוכרת שבפעמים הראשונות שהייתי בספרייה מאז החברה שלי
עזבה, לבוא לכאן בשביל לקרוא היה פשוט תירוץ. רק ישבתי כאן
ובכיתי. כאן אף אחד לא שומע. אחר כך החלטתי לקרוא במקום לבכות.
ומאז אני קוראת באובססיביות כל ערב.

אני זוכרת את הפעמים האחרונות שבהם הייתי בספריה. השמש פיהקה
פיהוק אחרון, והלכה לישון. השמש מתעייפת מהר. אולי קשה לזרוח
יום שלם.
השמש שונאת קור. בחורף, בקור, היא מתעייפת  אפילו יותר מהר.
הכנסתי את המפתח למנעול וסובבתי אותו. בפנים ישבה ילדה קטנה
וקראה. עיניה האדומות מבכי הבהיקו לאור הפנס.
לא אמרתי מילה ופניתי לעבר מדף הספרים שהכי אהבתי - מדף שלם של
ספרי שואה, אבל לפני שהספקתי להגיע אליו שמעתי קול קטן ורועד
שאמר "שלום".
"שלום." עניתי לאחר היסוס קל. "מה את קוראת?"
"זה... זה ספר די מוזר למען האמת." ענתה לי בקול שבקושי הייתי
מסוגלת לשמוע.
"על מה הוא?" שאלתי, אבל היא לא ענתה.
"על מה הוא?" חזרתי על שאלתי, הפעם בקול קצת רם יותר, אך היא
עדיין לא ענתה.
הספר בידיה היה ספר עבה וגדול. לא משהו שנראה מתאים לילדה
בגילה.
"איך קוראים לך?" שאלתי לאחר כמה רגעים.
"אל תשאלי אותי איך קוראים לי, בבקשה."
"למה?" שאלתי בקוצר רוח.
"כי זה לא חשוב."
"לא חשוב?! אני לא מבינה אותך... את רוצה לפחות לדעת איך
קוראים לי?"
"לא... בבקשה אל תגידי לי גם את זה."
"למה?!"
"כי זה לא חשוב."
"למה את מתכוונת 'לא חשוב'?!" נעלבתי.
היא לא ענתה, רק הביטה בי בעיניים גדולות וחומות.
לאחר כמה רגעים חזרתי אל המדף ומצאתי את הספר שהתחלתי אתמול,
אבל... עכשיו פתאום הבנתי שאין לי יותר פרטיות. הנחתי את הספר
ויצאתי מהספריה.
לאחר שעה, כשחזרתי, הילדה כבר לא הייתה שם. חיפשתי את הספר
שהיא קראה ומצאתי אותו על הרצפה, במקום שבו היא ישבה. הרמתי
אותו ובחנתי את הכריחה. כריכת עור מחוספסת וחומה. לא היה כתוב
עליה דבר. התיישבתי על הרצפה ופתחתי את הספר. בצד הפנימי של
הכריכה היה כתוב: "זה הסיפור שלי ורק שלי".
העברתי דף. שם הסופר לא הופיע בשום מקום, גם לא שם הספר.
העברתי עוד דף. בדף הזה היה כתוב:

                                   הקדמה
כדור הארץ מסתובב סביב השמש ולא להיפך, אבל המחשבה על השמש
שעולה ויורדת כל יום, קצת מבהירה את משמעות החיים שלנו.

זה כל מה שהיה כתוב בדף הזה. העברתי עוד דף:

                                    פרק 1
שמש מתמתחת באופק, ומביאה איתה יום חדש ובהיר.

הפרק היה מוקדש כולו לבוקר.
הפרק הבא הוקדש לסוף הבוקר, הזמן שבו העולם מתחיל להתחמם.
הפרק השלישי הוקדש לתחילת הצהריים וכך הלאה.

קראתי את הספר במשך כל הלילה. כשחזרתי הביתה היה כמעט בוקר.
אמא שלי לא ידעה שהלכתי מלכתחילה. היא הלכה לישון לפני
שיצאתי.
גם אני הלכתי עכשיו לישון. למזלי היה זה יום שבת ולא הייתי
צריכה ללכת לבית הספר.
כשקמתי, (בערך ב 12:00) קמתי עם חיוך על שפתיי. הרגשתי ממש
מאושרת. בצהריים התקשרתי לחברה שלי. השגתי את המספר דרך 144.
בעצם, הסיבה שלא התקשרתי אליה בעצמי הייתה שלא ידעתי את מספר
הטלפון שלה, והיא לא התקשרה אלי לתת לי אותו מאז שעזבה, מה
שגרם לי לכעוס עליה.

היא מאוד שמחה שהתקשרתי והתנצלה אלפי פעמים על כך שלא התקשרה.
היא פשוט איבדה את מספר הטלפון שלי.
למחרת הלכתי לביה"ס. דברתי עם החברים שלי. הם שמחו שאני כבר לא
מדוכאת. הם אפילו התנהגו כמו שחברים אמורים להתנהג.
אני והחברה שלי, זו שהוציאה עצבים על אנשים סיכמנו שבכל פעם
שהיא תתעצבן על מישהו "חף מפשע" אני אחייך אליה והיא תדע
להפסיק.
עם הידיד שלי דיברתי קצת ואמרתי לו איך אני מרגישה. הוא מאוד
הופתע לשמוע שהרגשתי שהוא גורם לי שהרגיש שאני נטל ומאוד השתדל
לא לגרום לי להרגיש כך יותר.

הכל נראה לי פתאום פשוט ולא מתוסבך, הכל נראה פתאום לטובה.
השינוי הזה היה כולו בזכות הספר. בזכות שורותיו האחרונות
שאמרו:

השמש צוללת בתוך הים כעת, אפילו שכל כך מוקדם. אחרי שנתנה כל
כך הרבה אור לאנשים, היא צריכה מנוחה טובה לעצמה, כדי שמחר
תוכל שוב לתת אור.
לתת למישהו כזו שמחת חיים וסיבה לחיות זו עבודה מאוד קשה. אבל
השמש מעולם לא ויתרה, כבר במשך כמה מיליארדי שנים. כל אחד יכול
להפיץ אור. הוא רק צריך לרצות ולהיות מוכן להתאמץ בשביל זה.