"אלוהים ישמור, מה אתה נוגע בזה?"
"מי נוגע בזה, אני רק מעביר את היד!"
"זה נקרא לגעת! אידיוט..."
"מה הבעיה בלגעת?!"
"חרבנו על זה אחי..."
"בוא'נה, בנאדם, זה פאקינג פסי רכבת, מה יכול להיות כבר?"
"אחי, רכבת לא עברה כאן כבר יובל שנים."
"אז מה?"
"אז בעלי חיים מחרבנים על פסי הרכבת..."
"עזוב אותי, תן לישון וזהו."
"לך לישון..."

תמיד אמרנו שניקח אוהלים במקום רחוק מהבית, סתם תקופה, כדי
להסתגר ולכתוב מוסיקה...
לקחנו רכבת ועצרנו בתחנה אקראית... הלכנו.. די הרבה, עד שראינו
אזור די נטוש ופסי רכבת שמזמן תמו ימיהם...

החלום היה להצליח במשהו שאני אוהב, מוסיקה.
מי חשב שאהבה הכי גדולה שלי, יותר מנשים, תהיה מוסיקה...
אז אמרתי שאני בדרך לשם.
גם ככה לקום כל בוקר באותה מיטה, עם אותם הורים שכל הזמן
מדברים ואותם חברים שהאמת כבר לא כל כך חברים.. אז די נמאס.
אמרתי שאם אני רוצה לעשות משהו בתחום המוסיקה למה לחכות אם
אפשר כבר עכשיו?
אני מנגן על גיטרה שלוש שנים והאמת שאני טוב... ואני חושב שאני
יכול להביא משהו מעצמי שהרבה יאהבו...
תמיד אמרתי את זה... זה יקרה...
אז לקחתי חבר שנשר סתם, ממש סתם... האמת שאני בקושי מסתדר איתו
אבל מה... לעשות כזה מסע לבד?
אמרתי לו בוא איתי בעקבות החלומות, נשמע כל כך פלצפני...
אבל די כל הזמן אותו דבר... אותם מקומות, אותם מועדונים...
אותן שורות כדי להתחיל עם בנות, ואין בנות מיוחדות, הכל
בולשיט, כולן אותו דבר.
בסוף הכל מסתכם באם היא זורמת או לא, אז מה אני צריך את זה אם
הכל מחרמנות גם ככה?!
די לשמוע מבנות את אותם דברים, די, נמאס.
פעם עוד היה אתגר... הכיף של לשמוע ממישהי שאתה נראה טוב כל כך
ריגש אותי...
ולנשק מישהי פעם ראשונה... כל כך ריגש אותי... הכל... עוד
הייתי מתאהב בתקופה הזאת...
הכל נעלם.
מה, מי מדבר על אהבה בכלל, טיפת רגש אני מבקש, טיפת רגש... הכל
נעלם.
די, לאן נכנסתי? כל שבוע מישהי אחרת, סיוט...
עוד יש לי את הזיכרונות עם הבנות שהכרתי ולא שמרתי על קשר
עם חלקן אני שמח שזה קרה וחלק אני פשוט... עלול לבכות.
בדרך כלל אלה בנות שהכרתי ממקומות רחוקים
טיולים עם חברים
סתם נסיעות רחוקות...
עכשיו מכל הלב, הכרתי מישהי מדהימה שבגלל האגו אני לא ביקשתי
את מספר הטלפון
והייתי מחכה שהיא תבקש ובאותו רגע זה היה נראה לי כל כך לא
חשוב
אבל היום
אני נזכר בחיוך שלה ואני נמס
האמת שהייתה רק אחת כזאת... ות'אמת שמאז היא, הכל נהיה כזה
זנותי
מאז נהיה כל פעם מישהי אחרת ונהייתי חסר רגש
ואתם יודעים משהו מוזר, אפילו לא התנשקנו... היינו הכי קרובים
בעולם אבל לא יכולנו
או שהיא לא יכלה, היה לה מישהו ותמיד היא אמרה שלא, שדי...
ונשברתי.
אני מעדיף לא לפרט על המקרה יותר מדי, כי באמת שכואב לי
והדברים ששמעתי ממנה, כשהיא הייתה די שתויה
כמה שאני נראה טוב,  וכמה שאני ככה וככה... ואז לא הייתי רגיל
לקבל כאלה מחמאות
והייתי כל כך מתרגש מזה, זה העלה לי את האגו בהמון...
אבל כלום פשוט הייתי מנסה, בדרך כלל אם דוחים אותי אני ישר
מוותר ומקלל, אבל הייתי שיכור
ופשוט לא יכולתי לעמוד בפניה
היא הייתה מדהימה... החיוך שלה פשוט הרג אותי... הרג...
אבל אז רציתי רק להיפטר ממנה ומאז כלום...
בקיצור מאותו רגע הכל נהיה אפור, לא יודע אם בגללה...
לא נראה לי... אבל כל כך התחברתי אליה שזה מדהים...
חזרתי חזרה מהצפון...
ואחרי כל מה שפירטתי... הבנתי שאני בנאדם שחי במסגרת יותר מדי
עמוקה, בנורמה, בשגרה, וזה לא אני... אני צריך לעוף מכאן...
אולי אני אמצא את עצמי זרוק מסומם באיזה מקום שאין לי מושג
איפה הוא, ויש מצב שאני אגיע לאן שאני רוצה... דרך אגב אין לי
מושג מה אני רוצה...
החלטתי שאני בורח מכאן ומתחיל במוסיקה.
דיברתי עם ג'ס והוא פשוט... בטוח שאני חבר שלו... זה חבל
אבל מה אני אעשה, כל החברים הקרובים כבדים מדי...
ואמרתי ששומדבר לא יעצור בעדי
וגם אם זה יהיה ג'ס זה שיעצור אותי מבחינתי אין בעיה להשאיר
אותו מאחור.
בקיצור ככה מצאתי את עצמי מדבר איתו ואומר לו, והוא גם רוצה
למצוא תהילה
סך הכל הוא בנאדם טוב, יש לו אופי, הוא גם מחפש את עצמו בדיוק
כמוני,
ויש לו טעם במוסיקה, הוא אחד שמבין עניין...
והוא גם בנאדם טוב, אבל אני פשוט, כבר לא מתחבר אליו כמו פעם,
בקיצור, ככה מצאתי את עצמי איתו באוהל על פסי רכבת בשומקום.

לקחתי מחברת, עיפרון... גיטרה ומפרט... זהו.
ישבתי שם וכתבתי איתו שירים... פשוט חרא שירים...
אבל היה מצחיק... האמת שגם מצחיק לא היה, רק שנינו, מה יכל
להיות מצחיק?
במיוחד שכל הזמן הוא מברבר לי על כמה שעשינו טעות...
מה טעות, עוד יומיים חוזרים כאילו סוף העולם...
אולי זה מה שהיה מצחיק...

אחרי יומיים חזרנו הביתה, כשנגמר האוכל בעצם...
וליטשתי את כל השירים עם הגיטרה החשמלית שלי...
יצאו אחלה שירים, כבד, ממש כבד... וגם קצת עצוב...
התחילו כשירים אקוסטיים עצובים והפכו לשירי אימו דכאוניים...
מי יאהב כזה דבר?
לקחתי כמה חברים שמנגנים... בסיסט, גיטריסט ומתופף...
ופשוט הופענו... כמו כל להקה רגילה... הופענו בהתחלה במועדונים
שהבעלים היו חברים שלי...
ואז התחיל לצאת שם, בניתי איזה אתר באינטרנט משהו פינוק
פרסמתי המון... וזה הלך... זה אשכרה הלך, אהבו אותנו...
או יותר נכון אותי... למה מי הם? מה הם עשו? נתתי להם מתנה
(לנגנים), אשכרה ככה...
המשכתי כל הזמן לכתוב שירים
ואהבו אותנו...
החלטתי שיאללה, מוציאים אלבום וזה...
איזה שוק, איזה שוק... הרגשתי שזה היה צפוי מדי, שאמרתי לכולם
שאני אגיע לזה
ותראו איך הגעתי, צפוי מדי, קטן עליי האזור הקטן הזה...
אבל מי ששומע את זה אלה רק נערים מתוסכלים שאוהבים להעריץ
ילדים בגילם... טמטום...
כבר היו לי גרופיות... טירוף... גם שמו איזה שיר ברדיו...
השיר שהכי פחות אהבתי דרך אגב... הכי רגוע...
אבל בקטנה זה פרסם אותי... אבל האמת שזה היה כל כך סתם...
כאילו סתם כזה...
הכל הלך כמו שצריך אבל הרגשתי סתם... לא יודע למה... אבל הגיע
הזמן לאלבום
בכל מקרה אמרתי אלבום... נסעתי, הפעם לבד... לבית שהשכרתי ברמת
גן... מהפרוטות שעשיתי מההופעות... היה לי כסף לשכירות לאיזה
חודשיים... ופשוט נסעתי עם המגבר הטרנזיסטור שלי... וחרבנתי
עליו... קרעתי לו ת'צורה... השכנים לא אהבו את זה אבל...
באסה.
הוצאתי שבעה שירים בחודשיים... לא מספיק לאלבום? זה מה שאתם
אומרים? על הזין שלי.
חודשיים זה מלא, חוץ מזה הם טובים... ות'אמת שאני לא עושה את
זה להצלחה... אני רוצה שישמעו אותם.
אבל אחרי החודשיים האלה הבנתי מה זה ליצור מוסיקה, כשזה בא
בקלות זה בא ממך וכשזה בא לאט וסתם עם הרבה חשיבה זה בא מתוך
רצון לרצות אחרים...
וזה בא מהר. זה בא ממני... גם ציירתי מלא... וכתבתי גם ספר...
לפחות התחלתי...
אבל ההתמקדות הייתה על מוסיקה... אז שבעה שירי איכות זה
הרבה...
כתבתי תפקידים גם לנגנים מלווים... וזהו, התחילו ההופעות...
הופעות במועדונים זרוקים בתל אביב והסביבה
התפתחתי... התחילו לאהוב... אימיילים... חתימות... זיונים אחרי
הופעות...
האימיילים הצחיקו אותי... כל מיני בנים ובנות שהם מזדהים
איתי...
ופאק... עם מה אתם מזדהים? מטומטמים... סתם, הכל שורות דיכאון
שכל אחד יכל לכתוב
מה שעובר עליי ולא עובר על אף אחד מהם!
הכל היה נראה כל כך סתמי... בדרך לאן אני נמצא? זה לא מה
שרציתי?
גם הכל בא ביחד עם הסמים וזה... אני לא מפרט הכל כי זאת רק
הקדמה האמת...
ובעניין הסמים אני גאה... באמת שאני גאה...
אני גאה שאני משתמש בסמים קלים... מה הבעיה?
מצוין... אחלה דבר... לפני הופעות וזה.
ואני גם מכור למשקאות אנרגיה... אז מה? טירוף... זה כיף.
אז יודעים מה? עזבתי את בית ההורים, הם שמחים בהצלחה שלי אבל
הם יותר מדי לא מבינים לאן נעלם הבן הצנוע, הביישן, החמוד...
שרק רצה לחבק ולאהוב...
עזבתי לבית הכי שכונה בתל אביב... עברתי עם מאט... המתופף שלי,
אחלה בנאדם... מסטול מהנשמה.
ושלא תחשבו לרגע ששכחתי מאותה אחת מהצפון... ויודעים מה, הנה
גם השם שלה:
קראו לה מתן... כן, מתן ... ויודעים מה? אני מאוהב בה... כן,
הנה...
אני מאוהב במישהי שלא נגעתי בה... באסה!
חשבתי עליה המון ו-90% מהשירים שלי על הבת זונה... וכל מה שאני
יודע שהיא מהצפון
מה זה עוזר לי?!
אוך... שונא את זה, שונא, שונא, שונא!
מזדיינת תמימה דפוקה... אני מזיין חמש בנות שונות בחודש וכל מה
שמעניין אותי זה מישהי שלא התנשקתי איתה.
בלאט.
לעוף מכאן.
אז מה הלאה?
עבדנו על השירים, ליטשנו והקלטנו, הוצאנו את האלבום והוא
הצליח... הצליח במובן היחסי.
ביחס לישראל הוא הלך אחלה, הרבה קנו, יותר הורידו.
למרות שלא אכפת לי שיורידו... גם ככה אני לא אתעשר מזה...
אבל הלך אחלה... אנשים התחילו לדבר...
אז אוקיי, איפה אני נמצא עכשיו?
אחרי שכתבתי כמה שירים על פסי רכבת
ואז הופעתי
ואז הצליח לי
הלכתי כתבתי שבעה שירים, הוצאתי באלבום.
אחלה, אחרי זה חרבנתי בהופעות, התחרמנתי עם כל ישראל
עישנתי כל היום גראס...
האלבום יצא, אחלה תגובות!

הכל עבר לי ככה, לא עניין אותי...
אז הייתה הצלחה אבל הייתי עיוור מכדי שזה עניין אותי...
הייתי חי בעולם משלי,
כאילו אני חי חיים של העולם ואז החיים שלי אני חי בנפרד...
שאני לבד סתם ככה וחושב עם עצמי... לא מעניין אותי כלום
חי מהופעה להופעה... והכל בולשיט, זה לא נקרא הצלחה
אני מזויף... אני אפס...
חרא שירים... סעמק...

אוקיי, אחרי חודשים של הופעות נון-סטופ, ואפילו כמה הצעות לצאת
לחו"ל,
כי סך הכל השירים היו באנגלית וזה יכול לתפוס...
ואפילו חברות תקליטים רצו אלבומים.
סירבתי, כמובן שהלהקה לא הסכימה איתי... האמת שהם די זרקו עליי
מגברים וכלי נגינה מוזרים.
לא נורא, כרגע אני רוצה מנוחה,
פרשתי, תנו לי לנוח.
אוקיי אז עם כל הכסף... והסהרוריות שלי, מה עכשיו?
נדב, אח שלי בהודו כבר שנה, לא חוויתי איתו כלום מההצלחה...
מישהי שאני יכול לחבק אותה כשקשה? לספר לה מה עובר עליי? לא
קיימת אחת כזאת.
רק חושב מדי פעם על מתן... ומתקיים ממדוזות ברוטב שמני
עזבו, אני מתחרפן...
שכרתי איזו דירה יפה בצפון וגרתי שם עם עצמי במשך... חצי שנה.
שכרתי מראש לחצי שנה
כדי למצוא, לחפש משהו
לא רוצה חו"ל... רוצה פה קרוב... להכיר אנשים אחרים... ואני
בסך הכל בן 17.
אנשים שכחו ממני. אני מקבל הודעות, טלפונים, רוצים הסברים, לאן
נעלמתי.
ואני עונה להם: תרשמו שנעלמתי למקום אמיתי יותר...
השקט... השלווה, הדשא מעבר לדלת... זהו... שם זה המקום שלי...
הרוגע,
כל מה שקרה בכל כך מעט זמן... בסך הכל שנה כל זה קרה... אז די,
תנו לי לנשום...
שאני לא אגמור כמו קורט קוביין, לא שאני משווה אותי אליו, ממש
לא...
רק תנו לי לנשום,
כל כך הרבה רעש בארץ כל כך קטנה, גדול עליי אבל קטן עליי באותה
מידה...

דיברתי עם כמה גורמים רציניים... בקשר למוסיקה שלי.
רצו אותי ושלחו אותי לחו"ל.
נסעתי ושמרתי על שתיקה, לא שיתפתי אף אחד, גם לא את ההרכב
שלי...
מכאן הסיפור מתחיל.