אחרי השוט החמישי קמתי והתחלתי לרוץ. לא ידעתי לאן אני רצה,
אבל הרגשתי שאני חייבת לרוץ, חייבת לברוח. כל הנוזלים התהפכו
לי בקיבה, והרגשתי את זרימת האלכוהול בדם שלי.

יצאתי מהגן הציבורי ופניתי שמאלה, לכיוון הרחוב הראשי. בדרך
חלפתי על פני המכולת של מנשה, זאת שהייתי גונבת ממנה ממתקים עם
חברות בתור ילדה קטנה.

המשכתי לרוץ.

אחרי 3 דקות הגעתי לגן כנרת, שם עישנתי בפעם הראשונה. התרפקתי
על הנוסטלגיה תוך כדי ריצה, אבל כבר התחיל לכאוב לי בצד. הכאב
היה נסבל, ואני רגילה לסבול, אז המשכתי לרוץ. במשך 10 דקות
תמימות רצתי בלי לחשוב על כלום. עברתי ליד חבורות של אנשים,
והם הפנו מבטיהם לכיווני. אבל זה לא הזיז לי. ואני? משתדלת לא
לחשוב על כלום, רק לרוץ, כמה שיותר מהר, לברוח. שני רוסים
שיכורים שואלים אותי אם יש לי אש. דפוקים, אתם לא רואים שאני
רצה?!

רצתי כבר חצי שעה בערך, כל הגוף כאב לי והיתה לי בחילה לא
נורמלית, אבל לא הפסקתי לרוץ. חייבת לברוח ומהר...

ליד הקונסרבטוריון העירוני הגוף שלי לא עמד בזה יותר, עצרתי
להקיא. את כל הנשמה שלי הקאתי. את חמשת השוטים, ואת הפיצה
מלפני זה, ואת הפלאפל מלפני הפיצה. אנשים עברו על פני ומלמלו:
"איכס, השיכורים האלו הורסים לנו את המדינה...!" אבל התעלמתי
מהם, ואחרי שסיימתי להקיא כבר הרגשתי הרבה יותר טוב והתחלתי
לרוץ עוד יותר מהר מקודם, כדי להדביק את הפער.

בדיוק כשעברתי ליד הבית של אחד הידידים שלי הוא חזר הביתה. הוא
יצא מהאוטו וראה אותי מרחוק, רצה לכיוונו. עיקמתי את הרגל על
בלטה שזזה ממקומה ונפלתי על הרצפה. הידיד שלי התקרב אלי בצעדים
מהססים, ואני התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה. הוא חיבק אותי,
חיבוק חם ואוהב.
"לאן את רצה?" הוא שאל, מלטף את שערי. "ממי את בורחת...?"

-"מעצמי".

5.6.06