אמרה לי: "תבוא, תלך, תהיה תעשה". אמרה: "תשמע, תראה, תרגיש,
תאכל. הכל ביחד, אבל לא יותר מדי. תשמור על איזון".
אז אמרתי לה שיש לי בעיה עם איזון, ואני תמיד נותן או לוקח
יותר מדי. אז היא אמרה שזה בסדר, לפעמים גם היא. אבל בעיקרון
לא. היא מוחלטת. ואני לא.
"תחשוב הפוך, אחורה, מה הסיפור? זה הכי טוב. תן לעולם להחליט
בשבילך", היא אמרה, ואני עניתי: "נכון, רק שבסוף תמיד אני שובר
משהו". אז היא אמרה שהיא יודעת, ואוי, כמה צחקנו.
המשכנו ביחד להקשיב לים, לגלים, למדבר, להרים, לגשם, לחשכה,
לחיות. לגנחות ולאנחות, לאיש המתבונן בנו ולאיש המאונן. כולם
היו איתנו. והיא אמרה: "אתה רואה שאנחנו פה לבד". ואני כרגיל
לא מרוכז אומר לה: "בטח יפה אחת, בטח". שוב אמרה: "תבוא, תלך,
תהיה, תעשה". אז אמרתי שוב: "בסדר, יפה שלי , פרח". והיא שוב
חייכה... גנחה... גמרה.
ושוב שקט.