זה התחיל כמו כל יום רגיל: היא קמה לבית הספר, מתה מעייפות,
מצחצחת שיניים, מתלבשת, בודקת שהכול בתיק, שהיא לא שכחה
כלום... ואז היא צועקת על אמא לצאת כבר, שהיא מאחרת, ואם לא בא
לה על השיעור אז היא לא ממהרת את אמא, נותנת לה את הזמן... היא
מגיעה לבית-ספר כמעט תמיד באיחור של 10 עד 20 דקות... נכנסת
לכיתה, אומרת למורה סליחה ומתיישבת, שולחת לכולם נשיקות. מנסה
ללמוד כמה שיותר; זה לא הכי מצליח, היא יותר עסוקה במה תעשה
היום בהפסקה, אם אוראל יגיד לה שלום ואולי לשם שינוי אור יחליט
לברך אותה... אם מישהי תספר לה איזה סוד כמוס... או שסתם תרכל
עם חברות. אולי נמרוד פתאום יחליט שהוא נפרד מחברה שלו כי הוא
מאוהב בה קשות!!! ואז ככה מתחילות הפנטזיות של השיעור על
מחשבות שבחיים לא יתגשמו, דברים קטנים כאלו שהיא הייתה מתה
שיקרו... ואז היא חוזרת לשיעור, מנסה להיות תלמידה טובה, מנסה
- בדרך כלל זה לא הכי מצליח, אולי אם זה מתמטיקה אז יש מצב,
היא ב-3 יחידות אבל היא די טובה, לומדת את החומר מהר אז זה
שטויות בשבילה.
מגיעה ההפסקה והיא יוצאת החוצה, כמובן אומרת לאנשים שהיא עוד
לא ראתה שלום. בדרך כלל יושבת עם ליהיא ומיכל אולי גם תמר. הן
יושבות ומסתכלות על בית הספר, על האנשים שבו, על הי"בניקים. הן
מרכלות, שומעות את החדשות האחרונות של הזוגות והשטויות, אולי
למישהי יש סיפור מיוחד, אולי איזה י"אניק יבוא לשבת איתן ויעשה
צחוקים...
בסוף ההפסקה הן חוזרות לשיעור, כל אחת לשלה. הפעם יש לה בחירה
איפה להתיישב כי היא לא מאחרת. בדרך כלל זה יהיה ליד ליהיא
ומיכל לפעמים זה ליד יעל, רוני, אלה או נתיב. לעתים רחוקות זה
אולי תומר או יוני... אותו סיפור של מחשבות, הניסיון ללמוד,
וברור שהיא תדבר עם הבנאדם שיושב לידה, תתעדכן עוד קצת. היא
חייבת לדעת הכול, היא תיעלב אם היא לא תדע משהו, והיא כמובן
תמיד תוסיף סיפור משלה, איזה סיפור קטן, שלא ישכחו שגם היא
מלאה סיפורים, גם היא מעניינת!!!
היא סיימה ללמוד. לפעמים היא הולכת ישר הביתה אבל בדרך כלל היא
נשארת עוד קצת בבית-ספר או מחכה לפעולה או שפשוט אין את הכוחות
ללכת הביתה לריב שוב עם אמא? למה, אם אפשר ליהנות בבית-ספר?
היא יושבת עם ליהיא. לרוב הן יושבות ומרכלות ומדברות על הגבר
הבא, המישהו הזה, אולי זה יהיה רציני... לפעמים היא רוצה קצת
צומי אז היא הולכת ושואלת אנשים, בנים לרוב, אם יש לה סיכוי,
אם היא יפה ומושכת, והם תמיד יענו שכן, והיא יודעת שיש לה יופי
מיוחד שכזה, שיש לה את הגוף ואולי אפילו קצת את הפרצוף... אבל
הבעיה שלה זה האופי שלה. היא שונאת אותו, היא חושבת שהיא ילדה
יצורה טילים!!! הביטחון העצמי שלה ברצפה, היא לא חושבת שמישהו
בחיים ירצה להיות חבר שלה, שמישהו בחיים יוכל לאהוב אותה. היא
יכולה להיות כמעט עם כל בן שהיא רוצה אבל רק לילה אחד, אולי
שניים, רק כדי שהוא יוכל לגעת לה בציצים שהיו מועמדים למחלבת
השנה של בית-הספר ב-2005 יחד עם הילדה הכי כוסית בבית-ספר! אבל
אהבה, אהבה יהיה לה מאוד קשה לקבל... כי יש לה אופי חרא, זה מה
שהיא חושבת לעצמה!
אחר כך היא הולכת לשיעור ריקוד או לפעולה, תמיד יש לה משהו
אחרי הצהריים...
בסוף היום המתיש שבו היא רקדה והעבירה פעולה לחניכים בכיתה ו',
קיבלה קצת עלבונות כי היא לא מבינה צחוקים, היא ילדה שנעלבת
מהר מאוד אבל אף אחד לא רואה את זה כי היא שומרת הכול בבטן,
היא לא מראה עצב, רק שמחה. יש אנשים שחושבים שהילדה הזאת
מושלמת, שיש לה הכול - כסף, משפחה, חברים, יופי, אף פעם לא
משעמם לה בחיים, זה בטוח...
אבל אף אחד באמת לא יודע שמאחורי הציצים האלו יש לב. אני לא
יודעת אם הוא גדול או קטן אבל הוא שם, מסתתר לו, ואולי קשה
מאוד לאנשים להגיע אליו כי הוא מוחבא כל כך טוב!!! אבל אף אחד
לא יודע שהלב הזה בוכה כל היום, הוא לא מפסיק לרגע, ואין אף
אחד שינחם אותו. לילדה הזאת קשה בבית מאוד. היא באה ממשפחה
שמתקרבת לסטיגמה של משפחה הרוסה, עם אבא מכה את אמא ואמא צועקת
בלי הפסקה ויש הפליות במשפחה. אולי יש לה בית גדול וטלוויזיה
ומחשב וסוני פלייסטיישן, אולי כשיש חברים בבית אמא מתנהגת
מדהים... יש אוכל בבית אבל כמעט אף פעם לא יושבים ביחד לאכול
אותו, רק בימי שישי, כשאבא בא ותמר ושמוליק וגם לרוב זה ייגמר
בריב... שכל אחד ילך לפינה שלו. כולם יודעים שיש לה אחות שגרה
בגולן ויש לה בעל ושלושה ילדים אבל אף אחד לא יודע שהאחות הזאת
התנתקה מהמשפחה כי קשה לה, כי שפטו אותה בגלל מעשים, שטויות,
בגלל מי שהיא התחתנה איתו. הם לא יודעים שהיא כל כך אוהבת את
אחותה, שהיא המפלט שלה תמיד אבל היא לא יכולה לפגוש אותה כי
כשהיא פוגשת אותה קשה לה להיפרד, קשה לה לדעת שרק עוד מיליון
שנה היא תראה אותה שוב!!! זו ילדה שקשה לה אבל קשה לה
מבפנים!!!
ואז ככה עובר השבוע עם עוד ריבים ושטויות בבית-ספר.
ואז מגיע יום שישי. היא בטוח תצא לעיר, תתגנדר טיפה, לא רציני,
ותלך. רוב הסיכויים שתשתה איזו וודקה טובה ותהיה שיכורה, תתנשק
עם מישהו שהיא בכלל לא מכירה או שסתם תשב ותיילל בצד. היא תגיע
הביתה בסדר יחסית. בבוקר תקום ותתכונן לפעולה... כשהיא תגיע
לקן היא תמצא זכוכית ותחתוך את עצמה קצת, לא רציני, ככה שרק
יהיה סימן של הכאב!
ואז כל השבוע יתחיל מחדש... אבל יום אחד זה פשוט כבר היה יותר
מדי, היו ריבים וכאבים, כבר לא נשאר מקום לחתוך.
בבוקר כל המיטה הייתה מלאה דם. אמא שלה התעלפה על המקום. כשהיא
התעוררה היא קיוותה שזה היה חלום, סיוט; היא ראתה את הילדה שלה
מחזיקה מחברת ירוקה עם ציור של צפרדע עליו ובבטן תקוע עמוק
משייף ציפורניים... היא לא יכלה לראות את זה, היא לא הבינה היא
התקשרה ל-102 הכי מהר שהיא יכולה אבל הם כבר קבעו את מותה היא
לקחה את המחברת וקראה, והיה רשום על הדף הראשון: לאמא, את בטח
שואלת את עצמך למה... היא לא יכלה להמשיך לקרוא. הדמעות כיסו
את העיניים שלה... היא דפדפה במחברת וראתה שמות של אנשים ומתחת
להם לפחות שלושה דפים כתובים; היא ראתה מיה, היא ראתה דניאל,
וראתה ליהיא, היא ראתה שון וענת קירוס, היא ראתה אור ואוראל
גברי, טל, אייל ונמרוד, היא ראתה תמר אחותי המגניבה... שמוליק
מיכל קורן טליה וראם, תומר, יוני, גל, יעל, רוני, עדי, אביב,
אייר, כרובי, ועידו, תאיר, חפר, אבא, שחר ותמר, דפנה, שמות על
גבי שמות. כמה אנשים בעולם היא הכירה, הילדה שלה, האהובה שלה,
אבל אמא אמא ראשונה...
למה אמא היא הראשונה, אמא ראשונה כי היא אשמה, זה רק בגללה,
הסבל שגרמו לה בחיים, האהבה שהיא לא באמת קיבלה, זו אמא, היא
הרגישה שהיא בכלל לא הייתה צריכה להיוולד, שזו הייתה טעות,
שאבא אנס אותה או משהו וזה מה שיצא, ילדה שפשוט סיימה את החיים
שלה על מיטה עם משייף ציפורניים... הרוח שלה, של הילדה,
הסתובבה בחדר והסתכלה על כל מה שהשאירה מאחור, וככה עברה מקום
מקום וראתה איך כל חבר או חברה מקבלים את זה, את הידיעה שהיא
מתה. היו אלו שהתעלפו והיו אלו שפשוט התחילו לבכות על החיים,
היו כאלו שפשוט לא הצליחו לדבר. היא ראתה שבית-הספר היה שקט.
כולם ישבו במסדרונות, מנחמים אחד את השני, מכיתה ז' עד י"ב,
והיו החניכים היקרים שפשוט ראו את הדמעות לא מפסיקות לרדת. באו
גם אנשים מבתי ספר אחרים, אומנויות לידה מבשרת, כולם ישבו
וניחמו ובכניסה הייתה תמונה שלה, של הילדה, מחייכת, יושבת עם
הכלב... והיו עוד פרחים ונרות אבל הכול היה כל כך שקט!
הביאו עשרה פסיכולוגים לבית-הספר, הם ישבו ועזרו לכולם... והיא
הסתובבה למעלה ברוח והיא צועקת אבל אף אחד לא שומע. "די,
תפסיקו, עשיתי את זה כדי שתהיו מאושרים!!! די כבר, תחזרו לחיים
הרגילים שלכם". אבל אף אחד לא שמע... היא חשבה לה, למה? למה
אני גורמת לאנשים האלו לסבול? למה?
היא התעוררה בבהלה. אמא העירה אותה וצעקה כמובן: "את מאחרת! די
כבר, תלמדי להתעורר!". זה היה חלום שהרגיש כל כך כמו מציאות
והיא ראתה את המחברת הירוקה עם הצפרדע עם כל המכתבים לכולם,
היא ראתה את משייף הציפורניים, יושב ורק מחכה, אבל היא הניחה
אותו בצד, קמה והלכה לצחצח שיניים כמו בכל יום רגיל.