הרגעים האלה, הרגעים המעצבנים והרבים האלה
אני מוצאת את עצמי בין ארבע קירות יושבת בפינה- על הריצפה
לא יודעת יושבת ובוכה מנגבת דמעה מושיטה את היד לוקחת דף ועט
ורושמת מאלתרת... פשוט נזכרת..
הרגעים האלה, אני פוגשת גבר וישר בונה עליי ועליו מטפאורה
אני יוצאתא יתו ומתמסרת לו ובעצם חושבת עליך-
על הלא נודע, הלא קיים רק שיבוא כבר
ובאותו רגע זה מרגיש כאילו הוא היה שם כל הזמן אותו גבר זר..
הרגעים האלה אני רוצה להזכיר במקרה שמישהו שכח שאני קיימת
אני לוקחת את הפלאפון ומדפדפת בין השמות והשם הקליט לאותו הרגע
זוכה לשמוע את קולי ואם הוא טיפה יקר לי גם לשמוע את
מכאובי...
הרגעים הרבים האלה שאני רוצה לישון שינה ארוכה ולחלום על
סיפור
חיי נסיכה ששם לבסוף הכל קורה לטובה..
הרגעים המעצבנים והרבים האלה..
אני נשכבת במיטת אמי עוצמת את העיניים ומשחקת בראשה, וכל רצוני
הוא לסדר לה את השיער אפילו ללכת איתה למספרה,
לספר לה על מה שקרה, לצחוק איתה יחד על אותה בדיחה שבעיניי
מצחיקה,
לצאת איתה ליום אם ובת, לבלות איתה עד סוף חיי..
ואז נפתחות העיניים מעצמם כי נזכרת ששכחתי לרגע שלאמי יש קרחת
ולא ידוע מתי אזכה לסדר לה את שיערה,
שגם אם אספר היא תשכח תוך דקה ספורה כי זכרונה חלש נורא,
שאותה בדיחה היא ממנה לא תצחק כי הכל כבד לא קל,
שהיא ישנה כל היום חלשה,
והמחשבה המפחידה שאני אבלה איתה עד סוף חייה,
מחשבה שמפחידה גם אותה..
באותו רגע נפתחות העיניים מהדמעות הזולגות ללא הפסקה..
הרגעים האלה בכל חיי אישה- שביום בהיר מחליטה שהיא השמינה
וצריכה להוריד ממשקלה
אותם רגעים אלה עוברים בראשי אך זה ישר מרגיש קיצוני
והסימני שאלה מציפים האם שוב יהיה מכורה למשלשלים
ושוב אעשה צומות ארוכים..

הרגעים האלה, הרגעים המעצבנים והרבים האלה
כמעט כל יום מופיעים אינם עוזבים..
מתי תתחלפו ברגעים קצת יותר אופטימים, שמחים?!?