[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לירן רוזיו
/
שנה וחצי בלי אומץ

היא ישבה מולי, באותו מקום. המקום הקבוע שלה, שני משמאל עם הגב
לנהג. כבר שנה וחצי. וכל יום, כל יום שהיא עולה לאוטובוס אני
מסתכל עליה, היא מקסימה, גם נראית טוב, עיניים כהות וגדולות,
שיער שתני על סף הבלונד, גבוהה ורזה.
אני יודע שזה אסור אבל הקשבתי לשיחות שלה עם אנשים בסלולארי,
שלא תחשבו חלילה שאני מציצן וחטטן, פשוט הקול השקט הזה שלה,
כשהיא משוחחת בהנאה, ממכר. והצחוק המתגלגל שלה עושה לי צמרמורת
בגב עד כמה שזה נעים.
כמותה..
שנה וחצי.
שנה וחצי שאף פעם לא היה לי את האומץ להתיישב לידה, אפילו
להחליף איתה מילה לא בא בחשבון. שנה וחצי!
זה קשה. אני חושב עליה כל הזמן. ניסיתי פעם או פעמיים להתקרב
אבל יותר מספסל אחד קדימה לא הצלחתי להתקדם. הלב רוצה אבל הראש
מחזיר אותי לקרקע.
האמת?! שמתי לב לעובדה שתחילת היום הזה באוטובוס בדרך לעבודה
כשאני רואה אותה משנה לי את כל הגישה ליום, ובהתאם לכך היום
שלי גם משתנה.
כשהיא עולה לאוטובוס עם גבר אני חושב שזה בטח חבר שלה, או בכלל
בעלה, וכל היום אני מבואס. כשהיא לא מגיעה יום אחד באוטובוס
אני מתגעגע ומפיל דברים בעבודה, מרוב שאני חושב עליה.
שנה וחצי אני מרגיש רגשות למישהי, ואפילו את שמה אני לא יודע.
עד אותו היום.
אני בתוך האוטובוס. הוא מלא עד אפס מקום חוץ מהמקום שלידי.
פשוט שמתי את התיק שלי שם ואנשים לא שמו לב שהכסא הזה תפוס.
ואז היא עלתה. המקום השמור לה תפוס כמו שאר הכיסאות,
- "גיא זה ההזדמנות שלך!" אני חושב לעצמי והזזתי את התיק מן
הכסא באיטיות שלא תשים לב שתכננתי את זה.
"היא נכנסה לאוטובוס.. היא סורקת את הכיסאות בציפייה למצוא כסא
פנוי... היא קלטה אותי... היא מתקדמת לעברי..."
כולי לחוץ, והיא שואלת בעדינות:
- "סליחה, הכסא הזה תפוס?!"
- "אממ... מה? אהה.. כלומר כן בטח, בואי שבי..." עניתי
בבלבול.
- "היי אני רוני.. ואתה?" אמרה
-  "אני.... אה.... אני....." גמגמתי בטיפשות
- "קוראים לך גיא לא?" המשיכה.
- "כן איך את יודעת? ומצטער על ה... הגמגום.."
- "זה כתוב לך על התיק.. אבל תגיד לי אתה מוכר לי מאיפשהו?"
- "אני יושב מולך כבר שנה וחצי באוטובוס, ותמיד רציתי לפנות
אליך אבל לא היה לי את האומץ.. אני חושב שאת מקסימה.. וואו אני
לא מאמין שאמרתי את זה.. אני מצטער.. העיניים שלך פשוט כל כך
אמיתיות ואני חייב לומר את האמת.."
- "אה... תודה.. אני חושבת..." ענתה בבושה קלה
- "תגידי, את חושבת שנוכל לשתות משהו מתי שהוא?"
- "אממ.. תשמע.. אוי הנה הגיעה התחנה שלי, כנראה שנדבר על זה
מחר.."
- "מה.? או קיי נתראה מחר.. ביי רוני.."
- "ביי גיא."
ומאז לא ראיתי אותה יותר







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אם הוא לא
יודע, והוא לא
יודע שהוא לא
יודע, הוא טפש,
גרשוהו.
אם הוא לא יודע,
והוא יודע שהוא
לא יודע, הוא
ילד, למדוהו.
אם הוא יודע,
והוא לא יודע
שהוא יודע, הוא
ישן, העירוהו.
אם הוא יודע
והוא יודע שהוא
יודע, הוא חכם,
חקוהו."

זאטוטה
פסיכודלית מצטטת
שיר שלימדו אותה
בכיתה ב', אבל
עד היום לא
מבינה את
משמעותו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/8/06 14:19
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לירן רוזיו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה