תמיד רציתי להיות משוררת מפורסמת, משוררת עם ספרים בשמונה
מהדורות וביקורות טובות, אבל איזו מוזה יכולה לבוא ב2 לפנות
בוקר,בעירום מלא, עם "קול ישראל" ברקע, כשהחדר מבולגן,
וכשהכתיבה נעשית בלא יותר מעט ג'ל זול שנקנה בשוק לפני שנה?

הלכתי ברחוב עם כל כתבי, בדרכי להוצאת כתר. 6 אנשים כבר אמרו
לי שגם בגיל שש-עשרה וחצי אפשר להוציא לאור ספר, בייחוד עם
כישרון כמו שלי.
לא בדיוק הבנתי מהאנשים האלה מה כל כך מיוחד בכשרון שלי, אבל
האמנתי להם, ובכל מקרה - תמיד צריך להיות אופטימיים. אז הלכתי
להוצאת כתר, עליתי לקומה החמישית בבניין, נכנסתי למשרדו של מר
שמחה לוי, העורך הראשי, ולקחו לו בדיוק 6 דקות עד שהוא קרא 2
שירים, פלט נחרת בוז ואמר - "סלחי לי, זה ממש, אבל ממש לא מה
שאנחנו מחפשים". לפני שהספקתי לשאול למה הוא כבר אמר - "אולי
יום אחד, הוצאת ספרים בנהריה או משהו כזה תסכים להוציא לך כמה
עותקים של אוסף השירים הדלוח הזה. להתראות".
הרגשתי רע, אבל זה היה די צפוי. התיישבתי על ספסל ברחוב נורדאו
והתבוננתי בעובר ושב, כולל 5 יונים ו3 חתולים שחורים. תמיד
צריך להיות אופטימיים.
לקחתי את קו 242 לתחנת הרכבת של בחזרה לחיפה, קניתי כרטיס ואז
הסתבר לי שאני על הרציף הלא נכון. אז הייתי צריכה לעשות את כל
הסיבוב, ועוד לראות 3 בחורים שבחנו אותי מכף רגל ועד ראש. אחרי
5 דקות הגיעה הרכבת, וגיליתי שהכרטיס נעלם, חיפשתי אותו כמה
דקות ושוב הייתי צריכה לחזור חזרה, שוב דרך הבנים האלה, הפעם
יכולתי לשמוע את המילה "מכוערת" מסתננת מבין שפתיהם.
קניתי עוד כרטיס, חיכיתי עוד קצת.
כשעליתי לרכבת נחנקתי מדמעות, כעסתי על הבנים האלה, כעסתי על
הרכבת, והכי כעסתי על שמחה לוי, הבלון המנופח והיהיר שגירש
אותי ככה מהמשרד שלו. אני עוד אראה לו, חשבתי בליבי. תמיד צריך
להיות אוטפטימיים.
אחרי שבוע התקשרתי אליו, לשמחה לוי, וביקשתי שיסביר לי למה
השירים לא מתאימים להוצאה שלו.
אחרי 2 דקות הוא נזכר מי אני, ואז הוסיף בצחוק מטומטם - "את
חושבת שאני מעסיק פה חובבנים? מדובר בהוצאת כתר! את אפילו לא
קרובה לדרישות! אני מעדיף לפרסם ספר סיפורים של נטלי, הבת שלי.
דרך אגב - היא בת 6." וניתק.
הטחתי את השפורפרת בחוזקה על הרצפה ובכיתי כל כך.
א נ י   א ף   פ ע ם   ל א   מ ס פ י ק .
לא מספיק יפה, לא מספיק טובה, לא מספיק חכמה, לא מספיק מוצלחת,
לא מספיק מוכשרת.
אני כל כך ממוצעת.
אמא נכנסה לחדר. היא אמרה שיש אנשים מסוימים שרק מתחת לכל
הקליפות, מתחת לבגדים לעוד ולבשר - אפשר לראות מי הם באמת, כמה
הם יפים וכמה הם מוכשרים. "את כל כך מוכשרת",היא אמרה לי, "עוד
כמה שנים יתפרסם ספר השירים שלך, את תקבלי תשבוחות ותמלוגים
ושמחה לוי יתפוצץ מקנאה. תהיי אופטימית."
לא יכולתי לשמוע עוד את המילה אופטימיות. "אופטימית?! את רוצה
שאני אהיה אופטימית?! איזו סיבה יש לי להיות אופטימית? האדם
היחיד בעולם הזה שמעריך אותי הוא רק את, וזה אפילו לא בצורה
אובייקטיבית! שום דבר אף פעם לא מצליח לי, תמיד יהיה מישהו
שיהרוס, אבא שלי ברח לאיזה מקום נידח בקנדה, אח שלי במכון
לגמילה מסמים, העורך של הוצאת כתר חושב שאני בדיחה, ואני אפילו
לא יפה. את רוצה שאני אהיה אופטימית?! לכי תהיי את אופטימית עם
הבחור החדש שלך והכסף שלו. אל תצפי שאני אעשה את אותו הדבר."
אמא הסתכלה עליי במבט הכי נעלב שיכול להיות ויצאה בשקט מהחדר.
בלילה, לפני שנרדמתי, חשבתי על זה שאולי זה לא כל כך נורא. אני
כן מוכשרת. ויש כמה שחושבים שאני יפה. וליאור עוד מעט יחזור
הביתה נקי לגמרי. ועוד כמה זמן אני אוציא ספר, אולי. אני
אופטימית, יהיה טוב.

למחרת חשבתי על מה שאמא אמרה לי - מתחת לבגדים ולעור ולבשר
אפשר לראות אנשים אחרים.
עליתי על הרכבת לת"א, נסעתי להוצאת כתר ועליתי לקומה החמישית.

שמחה לוי אולי לא יכול לראות מה יש לי מבעד לעור ולבשר אבל..
על החיים ועל המוות.
נכנסתי למשרד שלו בלי לדפוק בדלת אפילו, ולפני שהוא הספיק
לפצות את פיו, התפשטתי, ונעמדתי מולו, בעירום מלא. שלפתי את
אחד השירים שלי, האבצבעות שלי רעדו והתנשפתי, אבל בכל זאת -
הקראתי אותו 8 פעמים, בלי לעצור.שמחה לוי עמד מולי המום, מגלגל
את עיניו במעלה ובמורד גופי במבט בוחן, במבט של עורך הוצאת
ספרים.
אחרי הפעם השמינית שאלתי אותו בקול רועד וחלש - "עכשיו אני
מספיק מתאימה?" הוא בהה בי בפה פעור, ניגש לנעול את הדלת,
והתחיל לצעוד לעברי ולהתפשט גם הוא.
ידעתי מה בדיוק הולך לקרות, וכל כך פחדתי.
אין מנוס, אני נמצאת בקומה החמישית של הבניין, הדלת נעולה,
ואני עירומה. הוא תפס אותי עם שתי הידיים המגושמות שלו.

לא. אני לא אתן לסיפור שלי להסתיים ככה.
השתחררתי מהאחיזה שלו בכל הכוח, התחלתי לרוץ, ובלי לחשוב
אפילו, קפצתי מהחלון, דרך הזכוכית. אני מעדיפה להיות מרוסקת על
הרצפה מאשר להיאנס ע"י תרח זקן.
רק שפתאום נעשיתי כל כך קלה, ולא נפלתי בכלל.
עפתי.

עכשיו אני פה. אני חושבת שכך מגיעים מלאכים לשמיים. הבגדים
והשירים שלי נשארו שם למטה אצל שמחה לוי במשרד, וכולם חושבים
שאני מתה עכשיו, למרות שאני לגמרי חיה.
הם הוציאו ספר עם השירים שלי, והוא נמכר אפילו כאן.
וכולם מבקשים ממני לחתום עליו.


החיים הם לא יותר מהכנפיים שתצמיח לעצמך.
תמיד צריך להיות אופטימיים.

לילה אחד, בתחילת חודש יוני, נרדמתי - כמו בכל לילה,
וכשהתעוררתי נדהמתי לגלות את המחברת שלי פתוחה, ובה הסיפור
הזה.
כתבתי אותו מתוך שינה (מסתבר), לכן הוא חצי-אמת, ופרסמתי אותו
בבמה כמו שהוא, עם מעט מאוד ליטושים.