יושבת פה וחושבת לעצמי
למה בכלל התאהבתי בך
האם זה כפיצוי על תחושת בדידות
או שמא הכהות?
הכהות חושים הזאת שהשתלטה עליי לראשונה מנגד מגע ידך
או השטויות שנשמעו כל כך טוב שיצאו מפיך
את החשמל ששרר ביננו
שהיה נראה כל כך אמיתי בזמנו עד כדי כך שאין מילים בפי לתארו
העדינות שלך שנעלמה בזרזיף השניה, כאילו מעולם לא היתה.
כאילו מעולם לא ידעתי מי אתה.
ובעצם אולי אקח חלק גדול באשמה.
כי הכינותי מראש את הקשר לאשפה.
ולא הצלחתי להתגבר על חושיי שאמרו לי
שיש בך משהו חצי אמיתי.
אך איך יכולה אני לזלזל ברגשות בן אדם
אכן אולי הוא מופנם. כך כל כך רציתי להאמין. שיום אחד תשתנה,
תיפתח
אך תמימות ילדים לעולם לא תמשך לנצח.