השעה הייתה 6:45 כשטריקת דלת נשמע ברחבי הדירה הריקה. הרעש
החזק העיר את יונתן, זאת הייתה אלה שותפתו לדירה ולמרבה צערו
גם לחיים.
הוא הכיר אותה בתיכון, נכון, תמיד היא הייתה טיפה מופרעת וגם
קצת ארוטית אבל כשהם סיימו צבא (מה שהם גם עשו ביחד) היא
התחילה להגזים. היא ניסתה לעבוד בתור מזכירה, אבל הלקוחות של
הבוס התלוננו שהיא לא יעילה ומדברת אליהם בגסות. כמובן שפיטרו
אותה. יונתן גם הוא לא משהו מוצלח, למרות שהיה יכול. הוא עבד
בתור עוזר מנהל בחברת יצור מקדחות או משהו בסגנון הזה, עבודה
משעממת, מי ששינתה סגנון באופן בוטה הייתה אלה. כל ערב
בשעה20:50 היא הייתה יוצאת עם מיני, חולצת סטרפלס או במקרה
הטוב חולצה עם מחשוף עמוק גרביוני רשת מה שאפיין אותה ונעלי
עקב גבוהות במיוחד. היא הייתה יוצאת למועדונים עם בר חופשי, או
שכל החרמנים מסתובבים שם, ואם היא לא הייתה מוצאת מסיבה טובה
כי כמובן היא לא מחפשת רק לגנוח, היא מחפשת לעשות חיים אז היא
הייתה יוצאת לרחוב עומדת תחת פנס רחוב ומחכה שאחד מהזקנים
החרמנים יעבור שם. לדעתו של יונתן היא הגזימה עם המראה שלה,
ועם שכבות האיפור שהייתה שמה על פניה. הוא תמיד אמרה שהיא נערה
יפה ואנשים יתגרו מהמראה שלה גם בלי כל... כל זה הוא היה אומר.
אבל לאלה לא היה איכפת.
"נשבר לי, יונתן! הדירה הזאת מעבירה בי צמרמורת. אתה לא יכול
אפילו לסדר את הבגדים שלך? הבוקסר שלך על הספה, ומה אם הייתי
מביאה מישהו!!"
שוב תקפה את יונתן אותה תחושת רצון לקשור את אלה לכיסא לקשור
לה את הפה ולהכניס אותה למחסן. אבל הוא התאפק והסתפק ב"אני
בטוח שזה לא היה מזיז לאף אחד מה"אנשים" שהיית מביאה, ואם כבר
מדברים על חולי הסקס האלה אז אחד מהם התקשר, ואמרתי לך כבר אל
תתני להם את המספר של הבית, הם תמיד מתקשרים כשאת לא פה וכמובן
אני זה שעונה וזה נשמע כאילו הם באמצע לאונן, ואותי זה לא
מחרמן!"
אלה זרקה את נעלי העקב שלה, מבלי אפילו להסתכל שהיא זורקת אותם
אל תוך עציץ.
היא צנחה אל תוך הספה וחיפשה את השלט לטלוויזיה. אחרי חמש דקות
של חיפושים היא נזכרה שיונתן זרק את השלט מהחלון כי הטלוויזיה
עלתה להם המון. "או שתקומי ותדליקי אותה מהמסך או שלא תדליקי!"
זה מה שהוא אמר.
יונתן נכנס לסלון, "שאני אחזור לישון או שתספרי כמה סקס זה כבר
לא מלהיב?" "תחזור לישון ותסתום" אמרה אלה ומבט דחייה עלה על
פניה.
יונתן חזר לישון כאילו לא קרא כלום. אלה חיפשה מה לעשות, היא
רצתה לנסות להיזכר. להיזכר במה שקראה פעם כשהיא עוד הייתה
תמימה.
היא נכנסה למטבח ופלשבק תקף אותה.
זה היה אחיה הקטן,אלי, הוא ישב על הכיסא שלו ושתה כוס חלב.
"מה אתה עושה ער בשעה כזאת? אתה צריך לישון כבר, אני לא אעיר
אותך מחר בבוקר ללכת לבית- הספר"
"זה בסדר" ענה לה בקלילות אלי "אמא כבר תעיר אותי מחר "
בזמן שאלי דיבר על איך אמא תעשה ככה, ומה אמא והוא יעשו מחר
אלה רצתה למות, איך לעזאזל, אבל איך היא עומדת לספר לילד בן 6
שאמא שלו מתה, שמחר היא תעיר אותו ולא אמא שלו כי אמא שלו מתה.
איך מסבירים דבר כזה לילד שלו מבין.
אלה ניסתה להרגעה אבל כל מה שיצא לה זה "אלי, יחתיכת אדיוט,
מתי תבין?מתי? אמא..." שטף דמעות פרץ מעיניה המאופרות של אלה.
אבל המילים נשטפו עם הדמעות, להגיד את זה היה כמו להודות בזה.
אלה לא הייתה מוכנה. זה בא לה פתאום באמצע החיים, בלי שום
אזהרה. אמא שלה עד אותה שנייה הייתה כמו תמיד מחויכת ושמחה.
הזיכרון צרב לה, כאילו היא בעצמה התמוטטה באמצע מסיבת ה- 19
שלה.
אלה ניערה עצמה, היא לא רצתה להיזכר. היא לא רצתה כלום.
חריקת גלגלים נשמעה מחוץ לדירה הזנוחה. אלה חזרה לעצמה, שובל
של דמעות נצץ על לחייה, השאיר זוהר של כאב. רעד עבר בה, כבר 4
שנים שהיא לא ראתה את אחיה קטן. אלי.
כמה שהיא רוצה לראות את אלי. רק עכשיו היא מבינה איזה אחות
מגעילה היא הייתה, כל הפעמים האלו שבהם אלי התחנן בפניה שתשחק
איתו. והיא, היא הייתה בשלה. חושבת כאילו היא באמת מורדת,
כאילו היא יכולה להזיז את העולם שהיא זאת שתשנה אותו.
כמה מטומטמת היא הייתה, איך בזבזה רגעים כל כך יפים שיכלו
להיות לה עם אחיה, ובכלל.
עד גיל  19 היא הייתה עסוקה בלריב עם אמא שלה. הם אף פעם לא
יצאו סתם לבית קפה, או ליום כזה מיוחד של ביחד, הפעמים היחידות
שהיא יצאה עם אמא שלה היא העמידה פנים שהיא לא מכירה אותה סתם
במקרה הולכת לצידה, שלא יחשבו שהיא קשורה למשוגעת הזאת.
אלה חזרה לסלון. יונתן היה שם. ישן כאילו זה היעוד שלו, לקום
לכמה שעות לבדוק שהמניות בסדר ולחזור לישון.
אלה עברה על פני מסך הטלוויזיה. הלוך ושוב חושבת על כלום. הראש
שלה היה ריק, כמה בן אדם יכול להיות ריקני ממחשבות, מרגשות.
היא התחילה להתגעגע לייסורי המצפון שהעיקו עליה בשנה בה אמא
שלה התאבדה. אל מול פניה... אל מול פניה השרמוטה הזאת קפצה, לא
חשבה שזה יהיה אפילו קצת קשה לבת שלה, לאחיה, שהיא תפרק לגמרי
את המשפחה...אלה נשמה עמוק כמה שהיא רוצה לשנוא אותה עכשיו.
היא המשיכה לעבור על פני הטלוויזיה. אלה נעצרה לפתע, היא
הסתובבה אל המסך.
"אני שונאת את הטלוויזיה הזאת, הכול כל כך עגול, מתמשך..."
אלה הרימה כדור וזרקה על המסך.
המסך התנפץ, זכויות היו מפוזרות לאורך כל הסלון. יונתן התעורר
בבהלה.

לא עברה שנייה, יונתן ידע מה קרה ולמי זה קשור "אלה נמאסת!
תפסיקי להעיר אותי. אני נשבע לך שבפעם הבאה שתעשי רעש אני באמת
אקשור אותך לכיסא ואזרוק אותך למחסן!"
אלה גלגלה את העיניים, "כאילו שאתה עושה משהו שאתה צריך לישון
כל כך הרבה!!"
"אולי אני לא כמוך שיכול לעבור ממיטה למועדון לזיון
בשירותים!"
"אני לפחות מלקקת לאנשים שמבקשים והם לא יורדים עלי אחר כך!"
"הם לא צוחקים כי הם חרמנים שעסוקים לבהות הגוף שלך, מתי תביני
שאת לא עובדת. אתה זונה, שרמוטה!"
אלה רצתה להתחיל לבכות, העיניים שלה צרבו לה אבל היא לא יכולה
לבכות מול יונתן.
היא רצה לחדר שלה ובדרך הקצרה צעקה "זה לא שאתה עובד!"
יונתן יישב שם על הספה, חושב על הריב. "אידיוט, אתה אוהב את
הזונה שרמוטה הזאת!! למה אתה מעליב אותה, זאת לא אשמתה."
כמה שהוא רצה להגיד לה את זה, להגיד לה שזאת לא השמתה שפיטרו
אותה, שמה היא כבר יכלה לעשות, לא רצו אותה בשום מקום.
יונתן נשכב על הספה. " כאילו שאתה עושה משהו שאתה צריך לישון
כל כך הרבה, כאילו שאתה עושה משהו שאתה צריך לישון כל כך
הרבה... אני לפחות מלקקת לאנשים שמבקשים והם לא יורדים עלי אחר
כך"
המילים של אלה צרבו לו בראשו. "היא צודקת", אבל מה לעזאזל הוא
אמור לעשות עם זה.
"אתה כזה אידיוט" כמה פעמים הוא כבר יכול להעליב אותה, הוא
יודע שהיא נפגעת, והוא יודע טוב מאוד שהוא אוהב אותה כמו שהוא
לא אהב מעולם. "נקבה" האגו שלו מדבר.
"אני באמת לא עושה כלום עם החיים שלי, לספור מניות. לבדוק את
הבורסה."
יונתן נשכב אחורה ועצם את העיניים. אור לבן הציף אותו הוא
בתיכון בחדר עם כמה חברים ואלה, גם היא שם.
"נו אלה, מה את תעשי בעוד...4 שנים?" "מה אני אעשה...בטוח שאני
לא אהיה איתך יוסטון!" אמרה אלה וחיוך כובש עלה על פניה. כמה
שהיא הייתה יפה באותם שנים. "אני בטח אצטרף לאיזושהי להקת מטאל
ופשוט אחיי על חשבון, מציצה פה ושם והכול מסודר." גיל יוסטון,
החבר של אלה באותן שנים, צחק צחוק מזויף. "אלה, את בטח תחיי עם
איזה עלוב, או שתבחרי בי ותחיי אי שם, רחוק מכל הזבל פה בארץ"
אחד מהאנשים בחדר לפתע קם וחיכה קול של שדרן חדשות ואמר בסמכות
מוגזמת "הידעת כי ההרואין בישראל הוא המשובח ביותר? הידעת כי
כמות האקסטזי שמגיעה לארץ גדולה כל כך שבשנה אדם יכול לקחת שני
כדורים ליום! והכול הודות לזאב רוזנשטיין... או מי שזה לא
יהיה..."
"ואם כבר מדברים..." אמרה אלה בחלקלקות "מי מבשל?" וזרקה כף
לכיוון יונתן. יונתן בהה כמו עגל, אלה החזירה לו מבט מדרבן.
"לבשל מ...מה?" כל החדר השתתק בבת אחת... יונתן יכול היה
להרגיש את המבטים מסתכלים עליו. ובבת אחת כמו השתתקו כולם
התחילו לצחוק. אלה חייכה חיוך קטן כזה, הוא לא היה אפיוני לה
אבל מאוד החמיא לה, יונתן החזיר לה חיוך. אלה לקחה את הכף חזרה
והתחילה לבשל מנה, מאז יונתן נכנס לקבוצת הפריקים, המסוממים.
הוא לא ידע למה הוא עשה את זה אבל הוא היה מאוהב מעל הראש.
רעש של חפצים נזרקים לכל עבר החזיר אותו למציאות. זאת הייתה
אלה.
"יונתן נמאס לי" אלה טרקה את הדלת.
ברגע שהדלת נטרקה יונתן  הרגיש כאילו הרעש הוציא את כל האוויר
מהחדר. הוא הרגיש ריק. יונתן לא ידע כבר מה לעשות, מגיע לו,
הוא היה חמור ולא פייר כלפיה. הוא הלך אל המטבח החלון היה פתוח
היה סוער בחוץ אבל רוח לא נכנסה לדירה, כאילו אלה סימנה אותה
כאל מוחרמת. הוא הוציא פחית בירה והתיישב ליד המחשב. על המסך
היה קובץ וורד פתוח. -קורא לה אלה- "זה בטח של אלה, אוךך מה זה
משנה כבר..." הוא התחיל לקרוא
"השעה הייתה 6:45 כשטריקת דלת נשמע ברחבי הדירה הריקה. הרעש
החזק עיר את יונתן, זאת הייתה אלה שותפתו לדירה ולמרבה צערו גם
לחיים.
הוא הכירה אותה בתיכון, נכון, תמיד היא הייתה טיפה מופרעת וגם
קצת ארוטית אבל כשהם סיימו צבא (מה שהם גם עשו ביחד) היא
התחילה להגזים. היא ניסתה לעבוד בתור מזכירה, אבל הלקוחות של
הבוס התלוננו שהיא לא יעילה ומדברת אליהם בגסות. כמובן שפיטרו
אותה. יונתן גם הוא לא משהו מוצלח, למרות שהיה יכול. הוא עבד
בתור עוזר מנהל בחברת יצור מקדחות או משהו בסגנון הזה, עבודה
משעממת"
יונתן לא ידע מה הוא רוצה לעשות, לבכות לצחוק למות. כמו באופן
אוטומטי יונתן התחיל לכתוב את ההמשך, הוא לא ידע מה הוא עושה
לא היה לו רעיון ולא כלום. הוא פשוט נתן לאצבעות לעבוד. במשך
שעה ורבע יונתן רק כתב ולא עצר אפילו לקרוא. פתאום השעון
המעורר התחיל לצלצל,  זה היה צלצול חד שאיים לקרוע ליונתן את
עור התוף, הוא תפס את השעון וזרק אותו על הרציפה "שעון
מזורגג"- הרעש הוציא את יונתן מריכוז והוא לא הצליח לכתוב עוד.
הוא התחיל לקרוא. הוא התחיל לבכות. אחרי שהוא סיים לקרוא את
הקטע שאלה כתבה הוא המשיך לקרוא את שלו. פתאום הוא קלט שהוא
קורא את מה שקרה עכשיו. הוא היה מיואש, כאילו עכשיו מישהו
הטייח לו בפנים שלט שכתוב עליו באותיות בולטות "היא הייתה
צריכה להיות עם יוסטון"
" היא מחפשת לעשות חיים אז היא הייתה יוצאת לרחוב עומדת תחת
פנס רחוב ומחכה שאחד מהזקנים החרמנים יעבור שם. לדעתו של יונתן
היא הגזימה עם המראה שלה, ועם שכבות האיפור שהייתה שמה על
פניה"- יונתן התחיל לצעוק חלקים מהסיפור.
" שוב תקפה את יונתן אותה תחושת רצון לקשור את אלה לכיסא לקשור
לה את הפה ולהכניס אותה למחסן. אבל הוא התאפק והסתפק ב"אני
בטוח שזה לא היה מזיז לאף אחד מה"אנשים" שהיית מביאה"
בין השורות יונתן התחיל לקלל, את עצמו.
" אמרה אלה ומבט דחייה עלה על פניה.
יונתן חזר לישון כאילו לא קרא כלום. אלה חיפשה מה לעשות, היא
רצתה לנסות להיזכר. להיזכר במה שקראה פעם כשהיא עוד הייתה
תמימה"
"אידיוט, מפגר"
""אלי, יחתיכת אדיוט, מתי תבין?מתי? אמא..." שטף דמעות פרץ
מעיניה המאופרות של אלה. אבל המילים נשטפו עם הדמעות, להגיד את
זה היה כמו להודות בזה. אלה לא הייתה מוכנה זה בא לה פתאום
באמצע החיים, בלי שום אזהרה."
"בן זונה, ימתרומם"
""יונתן נמאס לי" אלה טרקה את הדלת.
ברגע שהדלת נטרקה יונתן  הרגיש כאילו הרעש הוציא את כל האוויר
מהחדר. הוא הרגיש ריק. יונתן לא ידע כבר מה לעשות, מגיע לו,
הוא היה חמור ולא פייר כלפיה."
יונתן לא יכול היה להמשיך לקרוא, הדמעות צנחו מהעיניים אל הלחי
וצרבו לו, כמו כל דמעה פגעה בלחיו רק בכדי להזכיר לו שהיא
עזבה, שהכול באשמתו. הוא הלך לחדר שלו, הוא הרגיש שזה כבר לא
הבית שלו, תחושת ריקנות וכאב אפפה סביבו. הוא הביט במראה, הוא
נגעל מעצמו, הוא רצה להקיא. "אבל מה זה יעזור?"  הוא רצה לאהוב
אותה ושהיא תאהב אותו, אבל זה לא הסתדר, הוא ניסה להיזכר
בתחושת הריחוף כל פעם כשהוא ראה אותה. אבל כל מה שהוא הרגיש זה
כאב ושנאה. יונתן ניסה להתגבר על הדמעות ולמשך שניות אחדות הוא
הצליח, ואז דמותה של אלה עלתה בראשו, שרפה, צרבה את היופי שלה
בעיניו. הוא לא רצה להפסיק ליראות אותה,  הוא הרים את המבט
וראה את ההשתקפות שלו, אלה נעלמה.  לפתע כמו לא היו מעולם
יונתן פשוט הפסיק להרגיש, לא כאב ולא שנאה, לא אהבה ולא שמחה.
"דייי!" יונתן רצה להפסיק להרגיש את חוסר התחושה, צליל מוכר של
זכוכית ניתחת ברצפה נשמעה, יונתן שבר את המראה עם ידו. דם ניתז
לכל עבר, למשך שניות ספורות יונתן עצם את עיניו ועמד לא ניעה.
הוא חיכה לכאב החד, אבל הוא לא הגיע, הוא פשוט לא יכול להרגיש,
תחושת מוות חלחלה בו. עברו כבר מספר דקות, יונתן לא זז, כאילו
קפא, לא יכול להרגיש ולא רוצה לזוז ככה זה היה ניראה. הטלפון
צלצל, יונתן עצם את עיניו ורצה שהקול הזה פשוט יעלם הוא לא
ורצה לדבר עם אף אחד, אבל ללא הועיל "ברור, כי אתה כזה חסר
עמוד דירה לא יכול בלי השגרה המחורבנת בנית לעצמך"
"הלו... יונתן... הלו" זאת הייתה אלה, יונתן ניסה להגיד כן זה
אני איפה, את תחזרי. אבל כל מה שיצא זה "מה?!" עלוב ותוקפני
שכמובן פגע באלה " שמעתי רעש מהדירה רציתי לדעת שהכל בסדר, אבל
מסתבר שאתה חמור בדיוק כמו קודם" "לא..." ואלה ניתקה את
הטלפון. "אידיוט נמושה דפוק דביל טיפש דיסלקטי כלב בן זונה.
הומו. פשוט תמות כבר יחתיכת מזדיין" יונתן לא ממש הבין מה הוא
עושה, הוא פשוט רץ לארון התרופות הוציא את כל קופסאות הכדורים,
רץ למטבח לקחת כמה בירות והלך מהר לכיוון הגג, בדרך, בסלון
הוא ראה את שברי הזכוכיות מהטלוויזיה שאלה ניפצה קודם מכן, זה
היה כמו ליראות את כל מה שיונתן הרגיש וקיווה כלפיו ולגבי אלה
מנופץ על הרצפה, יונתן התנער מהמחשבה ורץ לגג, בדרך הוא דרך על
כמה משברי הזכוכית, אבל הוא לא הרגיש כלום רק מין טשטוש של כאב
קל, באמצע הדרך כשיונתן עדיין עולה במדרגות הוא שם לב לכמות
הדם שהוא איבד, מהשפה, מהיד, מהרגליים. מהלב. "לך פשוט לך, מה
שלא תעשה פשוט תעשה, אל תעצור עכשיו." והוא כמובן הקשיב לאגו
שלו.לעצמו, והמשיך לעלות במדרגות ממשיך לאבד דם ממשיך להחוויר
וממשיך לכאוב. כשהוא פתח את דלת הגג הוא רץ אל המעקה והסתכל
למטה, זאת הפעם הראשונה שהוא לא מרגיש מסוחרר מלמצוא את עצמו
בגובה כזה. הוא התיישב ופתח את כל הקופסאות הוא סידר לעצמו על
כף היד קבוצה של כדורים כחולים שלא הכיר, הכניס את הכדורים לפה
ובלע עם קצת בירה, יישר אחר כך סידר לעצמו קבוצה אחרת של
כדורים הפעם לבנים, זה היה כנראה אקמול אבל הוא לא טרח לבדוק
אפילו. שוב בלע עם קצת אלכוהול, ככה הוא המשיך עד שלא הצליח
ליראות במסודר, הצבעים התבלגנו לו והחפצים שעל הגג התהפכו לו,
הוא שתה עוד קצת בירה ועוד קצת עד שגמר 6 בקבוקי בירה לבנה
וקצת וויסקי. הוא לא אהב לחזור להרגיש, בעיקר לא לחזור להרגיש
מוזר ורע ככה, הוא נסה לעצום עיניים אבל זה לא עזר הוא פתח
והסתחרר לגמרי, הוא ניסה לקום ולחזור הביתה, לקום היה כל כך
קשה בשבילו שהוא נעצר לרגע נאחז במעקה, הוא פתאום הרגיש היפוך
כזה, ומיד אחרי זה משב רוח נעים על פניו והרגיש שכל הלחץ שהיה
לו בפנים נעלם, הוא התחיל להרגיש אפילו טוב, שוכח מהכל שוכח
מאלה ומהמראה ומהמרגש הרע, הוא באמת הרגיש טוב. הוא עף, לחץ
אדיר עטף את החזה של יונתן, זה כאב, אבל זה היה שונה, זה היה
אחר. זה היה טוב. ואז הפנים שלו הוטחו ברצפה, הוא הרגיש את האף
שלו פשוט נשבר ואז הידיים שלו מתפרקות ואת הרגליים ממש נקטעות
מהגוף, שחור הקיף אותו הוא ניסה לפתוח עיניים אבל לא הצליח הוא
ניסה לשמוע ולא הצליח, הוא ניסה לנשום ולא הצליח, השחור התחיל
לאפוף אותו להקיף אותו, להעלים אותו פיזית. נפשית.


אלה יישבה בבית משפחת בן דוד, בין ההורים של יונתן לבין מעקה
הספה, היא לבשה בגדים סגורים- כמו שיונתן אהב, כמו שהוא תמיד
רצה.