אפשר היה פשוט לחלק את חייו לשניים.
החיים עד לפציעה, וממנה והלאה.

הוא לא ראה לאן ימשיך מנקודה זו, ואיזה טעם יש עוד לקום
בבקרים.

הכל קרה בערך לפני חמש שנים וחצי במגרש הכדורגל החדש שבכפר
סבא. זה היה משחק הגמר נגד הקבוצה המחזיקה בגביע "ליגת הנוער"
בשנתיים האחרונות.

ארז וקבוצתו פתחו את המשחק בתנופה אדירה, ובדקה ה-45 ירדו
מהמגרש ביתרון 2:1 לאחר שליטה כמעט מוחלטת במחצית כולה.
המחצית השניה נפתחה קצת יותר רגועה מקודמתה, אך עדין ידיהם של
קבוצתו היתה על העליונה.

בערך בדקה ה-65 למשחק קרה האסון.

ארז קיבל כדור מצוין בקו ה-20 שהשאיר אותו לבדו מול השוער.
כשניסה להעבירו, מגנה של הקבוצה היריבה, שהיה מטרים ספורים
מאחוריו, שלח רגל לעבר הכדור אך פגע ברגלו של ארז בחוזקה והדיף
אותו לקרקע המוצקה.

את רוב המקרה ארז בכלל לא זוכר אלא קרא עליו בעיתון.
אפילו את תוצאת המשחק שבישרה על הפסד קבוצתו 3:2 גילה רק במדור
הספורט.

ארז התעורר בבית החולים לאחר שהחסיר שלושה ימים שלמים מחייו
בסוג של תרדמת.
השפעת משכחי הכאבים היתה די חזקה והוא הרגיש ישנוני, לקח לו
משהו כמו 10 דק' לגלות שמשהו לא כשורה, שמשהו חסר.

זו היתה רגלו השמאלית.

הוא החל למרר בבכי ובצעקות ייאוש על מראות עיניו.
האחות ששמעה את הצווחות מחדרו של ארז ניגשה למקום על מנת
להרגיעו מההלם הכ"כ מובן שחטף, והסבירה לו מדוע לא היתה
לרופאים שום ברירה אלא לקטוע את רגלו.

לאחר כמה ימים שוחרר ארז לביתו.
הרופאים הפצירו בו שלא יאמץ את גופו יותר מיכולותיו.

איך אפשר להגיד לספורטאי מגיל 0 לא לאמץ את גופו, במילים אחרות
זה היה להגיד לכל אדם אחר -
"אל תנשום, זה מזיק לך".

בכל לילה כשנכנס ארז למיטתו הוא פילל להתעורר מן הסיוט הנוראי
הזה שהוא "חייו".
הדבר לא קרה.

הוא לא מצא עוד הרבה עניין בחייו. כל מה שידע אי פעם היה ספורט
ספורט ספורט, ואם נהיה קצת יותר פרטניים, אז -
"כ- - ד - - ו - - ר - - ג - - ל".
אפילו את שירותו הצבאי עשה על רגל אחת בתור "ספורטאי מצטיין".


הוא נפרד מחברתו כי הרגיש שהפך לנטל עליה, ושהיא נשארת איתו
בגלל סוג של רחמים שהוא לא יכול לסבול.

בכלל, ארז הפך לאדם מאוד סגור ביחס למה שהיה.
הוא לא היה מסוגל להגיע על קביים למקום מסויים, ולראות את עיני
כולם נישאות אליו ומיד מורדות מטה. הוא הרגיש מושפל - כולם
התייחסו אליו כ"כ יפה, ומאידך הכל היה צועק "רחמים", עד שהיה
לבלתי נסבל.

לא פעם אחת עלה בראשו הרעיון לשים קץ לחייו.

עם הזמן הוא יותר ויותר הסתגר בביתו, עד שלא ידע איך להתמודד
עם השעמום שתקף אותו.
הוא החל לכתוב יומן בכדי לפרוק מעליו עול שלא יכל לפרוק מול אף
אחד אחר.
גם בזה לא הצליח להתמיד.

לבסוף לקח בלוק ציור שמצא בעליית הגג שבדירתו וצבעי שמן שהשאיר
הדייר הקודם, והחל לשרבט.
הוא ממש אהב את התוצרים. לא בגלל איך שנראו, אלא בגלל שאפשרו
לו להוציא את רגשותיו הקפואים.

מאותו יום ואילך ארז השקיע את כל כולו באומנות.
הוא למד עליה יותר ויותר מהאינטרנט וממגזיני אומנות שונים,
ובתחילתה של כל יצירה חדשה חש התרגשות עצומה כאילו היתה
הראשונה שלו.

הוא הופתע מהאופן שבו למד לאהוב כל כך את האומנות.
הוא החליט שזה מה שהוא רוצה לעשות בחייו, שזהו ייעודו האמיתי.

הוא נרשם למכללת "ספיר" שבשדרות המתמחה בלימודי אומנות.
לאחר שלוש שנים יצא עם תואר של מדריך בכיר באומנות.

יצירותיו של ארז לימדו אותו לצאת שוב לעולם הפתוח בידיים
פרוסות, לחזור ולהיות אותו הגבר עם הביטחון והאמביציה.

הוא פתח גלריה משלו שמשכה קהל רחב ומגוון.

לא עלתה עוד פעם אחת בראשו המחשבה לשים קץ לחייו, והוא אהב את
הכיוון שאליו החל להתקדם.

אם היו אומרים לארז לפני שש שנים שהוא יתעניין יותר באומנות
מאשר בספורט, הוא היה צוחק להם בפנים. הפציעה לימדה אותו להכיר
צדדים באישיות שלו שלעולם לא היה מכיר בלעדיה, ועל כן חלוקת
חייו לפניה ואחריה!

בכל אחד מאיתנו יש את היכולות לעשות ולהתחבר לכל מה שמוחנו
חפץ.
ברגע שנהיה פתוחים יותר להצעות העולם, כך יורחבו אופקינו
לתחומים שלא נראו מעולם בהישג ידינו, או אפילו יותר חשוב,
בתחום ענייננו.

תחשבו על זה, כי חיים רק פעם אחת.