"זה נגמר" הכרזתי בנונשלנטיות כמו תמיד... הפעם זאת הייתה
דנה.
סיננתי באכזריות רצינית - "שמעי, זה פשוט לא עובד..."
כמו תמיד הייתי פוגש אותן בבית הקפה השכונתי, מתיישב בשולחן
בעודן יושבות, קוראות ירחון נשי, או משוחחות בסלולארי, ובחוצפה
לא מוזמנת הייתי אומר "אהלן אני שי ואת נראית לי ממש חמודה"
המשפט הזה היה כובש אותן... כמה בירות והיינו זורמים אליי
לדירת חדר הדרום תל-אביבית שלי בפלורנטין... אני לא צריך לספר
לכם מה היה הולך שם אחרי שהן היו באות אליי... שירי, טלי,
אורטל, עומר, נטע, דנה ועוד...
ותמיד אחרי כמה פגישות היה לי נמאס, והייתי אומר משפטים כמו:
-"זה לא את זה אני..." ומסתלק בקרירות. קיבלתי את מה שאני
רוצה!
-"אבל הסקס... היה מדהים..." המשכתי ואמרתי לדנה מבלי להסתכל
אל תוך עיניה. ובעודי מדבר איתה עולים לי זיכרונות מליל אמש,
דבר שהעלה לי חצי חיוך על השפתיים, אבל עדיין שמרתי על
הרצינות, כי בכל זאת אני מנסה להיפרד ממנה ואני אמור להיות
רציני...
המשכתי. דנה הייתה בשוק, בהתחלה היא לא ידעה מה לומר! ואני
המשכתי בנאום שכל כך ידעתי בע"פ...
-"דנה תשמעי... אנחנו יכולים להישאר ידידים... אבל..."
וכאן היא קטעה אותי... הפעם זה היה שונה.
היא השפילה אותי מול כולם בבית הקפה כשעזבתי אותה, ואני, שכל
כך אכפת לי ממה שאנשים חושבים עליי, הפעם מוזר אבל לא היה לי
אכפת.  
- "מי אתה חושב שאתה? אתה כלומניק... אפילו במיטה אתה גרוע!"
צעקה בעצבים. המשיכה לנאום לי על כמה שאפילו לזיין אני לא
יודע, וצחקתי. לא היה לי אכפת שהיא מדברת ככה הרי היא בעצבים
כי אני עוזב אותה... אבל אז קלטתי את זה... היא צודקת. אני כבר
בן 26 ולא עשיתי כלום עם החיים שלי.
מזוקן, עייף מהחיים, חי בדירת חדר בדרום תל-אביב, חי את
המנטליות התל אביבית הטיפוסית. להזדיין כל היום ולא לעשות
כלום. ממש חיים בלי הפסקה.
אני חי מעבודה מזדמנת אחת לשנייה, אין לי כסף, אני בחובות
ענקיים, אפילו להתקלח אין לי כוח.
פעם, הייתי כל כך שונה... הייתי הולך בעקבות החלומות שלי...
הייתי חולם.
פעם רציתי להיות קולנוען. אני עדין רוצה, אבל מזמן זה אבד לי
ביחד עם הרגשות. כשהייתי בן 21, משוחרר טרי הייתי מאוהב, אהבתי
את הקולנוע ורציתי להתחיל ללמוד, אבל זה היה לי מוקדם מדי אז
פשוט טסתי לדרום אמריקה. אמא שלי והחברים טוענים שהשתניתי, יש
אפילו שקראו לי סטלן אבל אני נשבע שאני לא כזה... אז נכון שמאז
שחזרתי מדרום אמריקה אני כל היום חי מזיון אחד לזיון שני.
וכשאני צריך כסף, אז אני עושה איזה חלטורה במועדון ג'אז תל
אביבי, מנגן בבס. האמת? בהתחלה זה לא היה כזה נורא... אפילו
אהבתי את זה... אבל זה נגמר. כאן ועכשיו!
החלטתי. הקץ ללילות פרועים במועדונים, הקץ לזיונים עם כל דבר
שזז, הקץ לבטלנות!
ועכשיו, אני מתכוון ללכת, למצוא עבודה הגונה, ללכת לעשות
פסיכומטרי, להתחיל ללמוד את אומנות הקולנוע באוניברסיטה,
ולמצוא מישהי, לא אכפת לי היופי, לא אכפת לי מידת החזייה,
העיקר שאני אוהב אותה והיא תאהב אותי...
-"קאט!!!" צעקתי בהנאה!
-"זה היה מעולה, הטייק הכי טוב שלכם היום... בואו ניקח 5 דקות
הפסקה..." אמרתי לקאסט.
ובדיוק אז באו צוות מהחדשות האלה... הצהובונים האלו שאני כל כך
שונא...
שאלו אותי: "מאיפה בא לך הרעיון לתסריט?"
חייכתי ואמרתי, "הקשר בין המציאות לדמיון, מקרי בהחלט..."