התבגרתי יותר מהר מכל השאר. אני זוכר שזה קרה בפתאומיות כזאת -
אפילו לא חיכיתי לזה - הכל היה עניין של שניות. שנייה הייתי
ילד ובשנייה שאחרי זה - כבר לא.
זה קרה לי יום אחד כשהייתי בן עשר בערך. החלטתי לעשות סיבוב
בקניון כי לא היה שום דבר מעניין בטלוויזיה. בקניון, כרגיל,
היו הרבה אנשים. כולם מיהרו, הלכו לאנשהו. וגם אני הלכתי, אבל
הלכתי סתם. עברתי מול חנות בגדים, חנות נעליים, בית קפה,
מאפייה, חנות ספרים, ואיכשהו הגעתי לחנות מכשירי חשמל. חשבתי
שהדבר שהכי חסר לי בחדר היה טלוויזיה גדולה, כמו זאת שהייתה
לאחותי הגדולה. ולי בכלל לא הייתה טלוויזיה בחדר, אפילו לא אחת
קטנה.
אז התקרבתי אל הטלוויזיות. היו שם הרבה כאלה - מדף שלם. בחלק
מהן הראו מישהי די ערומה רוקדת על במה ובחלק האחר הראו את
התוכנית האהובה עליי: פאוור ריינג'רס. הם בדיוק נלחמו אז
במפלצות חדשות שריטה הרעה שלחה לכדור הארץ. אז נעמדתי מול
הטלוויזיה וצפיתי בתוכנית.
זה היה מאוד כיף. אף אחד לא הפריע לי ולא אמר לי להפסיק ולכבות
את הטלוויזיה וללכת להכין שיעורים או סתם לעוף מהמקום. פשוט
עמדתי שם והסתכלתי עד שמישהו שם לי על הכתף את היד שלו.
הסתובבתי מהר וראיתי שעומד לידי איש גבוה מאוד. הוא לבש חלוק
בצבע בז', שהגיע לו עד הרצפה, היה לו כובע שחור כמו לג'נטלמנים
ומשקפי שמש כהים ולא יכולתי לראות את העיניים שלו, ובגלל זה גם
קצת פחדתי ממנו כי לא ידעתי אם הוא טוב או רע, כי לרעים תמיד
רואים בעיניים שהם רעים.
האיש סובב אליי את הראש שלו ועל השפתיים הדקות שלו נמרח חיוך
קטן. הוא הצביע על הטלוויזיה ופתאום לא יצא ממנה שום קול ואחר
כך הוא עשה באוויר סיבוב עם האצבע שלו ואז בכלל לא נשאר קול
בכל החנות. הוא הצביע על הרצפה לידו ומהאצבע שלו יצאה לאט לאט
דמות שחורה חסרת צורה. אחרי כמה שניות ראיתי שזה מפתח התווים.
הוא היה גדול מאוד - כמעט בגובה שלי - ועמד בשקט ובלי לזוז ליד
האיש הזה.
הסתכלתי עליו ואני זוכר שהוא אמר לי לסגור את הפה כי זה לא יפה
לעמוד עם פה פתוח.
"זה אחראי פה על הקול." הוא אמר והצביע על התו הגדול שעמד
לידו. "לקחתי אותו מהחנות הזאת לכמה זמן כדי שלא יהיה רעש
כשנדבר. אבל אל תדאג, אני אחזיר אותו."
לא אמרתי כלום והוא המשיך, "אתה רואה את הדמויות האלו שם?" הוא
שאל והצביע עם הראש על הטלוויזיה. הריינג'ר הכחול נלחם עם
המפלצות בלי שיישמע שום קול.
"כן, אלו הם פאוור ריינג'רס", אמרתי. אם זה סוג של מבחן, אני
הייתי מוכן. הייתי מוכן להגיד את כל השמות של כל הריינג'רים
ואפילו של כמה מפלצות.
"מה אתה חושב שהולך לקרות?" שאל האיש.
משכתי בכתפיים כמו שתמיד הייתי עושה כשלא ידעתי משהו. "לא
ראיתי את הפרק." אמרתי. "אני חושב שהריינג'רס יהרגו את המפלצות
וריטה שוב תתבאס כי הפסידה גם הפעם."
השפתיים של האיש שוב נמתחו קצת. "זה טוב מאוד. למה אתה חושב
שזה יקרה?" הוא שאל.
"כי ככה זה תמיד. הטובים מנצחים והרעים הולכים הביתה."
הסתובבתי לאחור לראות אם עוד מישהו שם לב שאין קול, אבל כל שאר
האנשים שהיו בחנות המשיכו ללכת בלי לשים לב לכלום.
"אה-הא." אמר האיש. "ואתה חושב שאתה טוב?"
"כן." אמרתי בלי לחשוב אפילו שנייה, כי אני הייתי מהטובים.
"ואני?"
"אני לא יודע. אי אפשר לראות עם המשקפיים האלה. אולי אתה רע
בתחפושת!"
אבל הפעם האיש לא חייך. "ושירן?"
נדהמתי. איך הוא יודע שיש לי חברה הכי טובה בשם שירן? ואז
חשבתי אולי הוא אחד החברים של אבא שלי כי הוא היה די דומה להם
- גם הוא גבוה מאוד, כמוהם - ובגלל זה הוא שמע על שירן.
"שירן טובה." אמרתי בביטחון.
"ומיקי?"
שוב נדהמתי. גם את מיקי הוא מכיר?
"גם מיקי טוב."
"ושי?"
שי היה השכן שלי. הוא לא היה ממש חבר שלי כי הוא היה גדול ממני
בשלוש שנים, אבל לפעמים הוא עזר לי לעבור שלבים במשחקי מחשב.
"גם שי הוא טוב." אמרתי אחרי כמה שניות. סך הכל, אם לא שי, לא
הייתי מצליח לעבור את השלב האחרון במשחק המחשב האחרון שקנו
לי.
"וגלי?" הוא שאל.
האיש הזה גרם לי לחשוב. גלי הייתה הילדה שהכי לא אהבתי בכל
העולם. היא בכלל לא הייתה חברה שלי. היא הייתה מלכת הכיתה
וכולם אהבו אותה חוץ ממני. היא תמיד דרשה שכולם יעשו מה שהיא
רוצה.
שתקתי.
"האם גלי רעה?" הוא שאל והרים אליי את האצבע שלו והתחיל לעשות
סימן של 'בוא אליי'.
"אני לא יודע." אמרתי.
"תחשוב."
וחשבתי. גלי לא הייתה ילדה נחמדה. מאוד לא אהבתי אותה. אבל האם
היא הייתה רעה? הרגשתי דגדוג בכל הגוף ואז ראיתי איך דמות
שחורה - צל, אולי? - יוצאת לי מהחזה. גלי אף פעם לא הייתה ילדה
נחמדה אבל מצד שני היא גם אף פעם לא עשתה דברים איומים כמו
שהמפלצות בפאוור ריינג'רס עשו. הדמות נמשכה ממני כמו חוט ארוך
ככל שהמשכתי לחשוב, ואז ריחפה לעבר האיש. ואני הבנתי: גלי לא
רעה.
אז מי רע? ולא מצאתי תשובה. חייבים להיות רעים אם אני טוב. אבל
כשהעברתי בראש את כל הילדים שלמדו איתי בכיתה, לא מצאתי מישהו
שהיה רע באמת.
ואז הגעתי למסקנה: אין אנשים רעים. ואולי גם אין טובים. יש
פשוט אנשים.
"נכון מאוד." האיש כאילו קרא לי מהראש את מה שחשבתי. הוא סימן
לדמות שיצאה ממני לעמוד לידו ואחר כך סימן למפתח התווים לחזור
אל הטלוויזיה ואל כל שאר האנשים בחנות.
הדמות שעמדה לידו הייתה די דומה לי, רק שהיה לה משהו ילדותי
בפנים, משהו תמים.
שפתיו שוב נמתחו לחיוך קטן. הוא סימן לדמות לבוא אליו ואז פנה
ללכת. הוא נעלם מהחנות - כאילו בלעה אותו האדמה - ברגע שהגיע
אל דלתות הכניסה.
עמדתי שם מול הטלוויזיה במשך כמה דקות ואז הסתובבתי ויצאתי
מהחנות.
מאז כבר לא רציתי להפוך להיות אחד מהריינג'רס, ובכלל הפסקתי
לראות את התוכנית.