מדהים עד כמה שהגלים מרגיעים. מלחכים את רגלו ביושבו על שובר
הגלים, מתבונן בגלים נאבקים להגיע למקום בטחה על החוף ונשברים
לבסוף, על אבן סוררת הבולטת מן הים. אוטיס רדינג מתנגן לו
ברקע, או שאולי רק בראשו הקודח. שקט. רק גלי הים מספרים לו
צחוק ובכי, אכזבה ופרידה, אושר ואהבה, דמעה סוררת של ילדה,
היושבת לה על המזח בארץ רחוקה ומקשיבה לאותה השירה.
הגשם ניתך לפתע, טיפה אחר טיפה, דמעת אלוהים אחר דמעת האדם.
שקט. אין אדם מסביבו.
ארגמן וסגול מאירים את גלי הים ומשווים להם מראה קדמוני של ארץ
נשכחת. לרגע מתחשק לו לקפוץ פנימה ולתת לגלים לחבקו ולמשכו
פנימה, לריקוד המשכר של החיים והמוות. רגע נוסף מגיע ואיתו
התובנה שאינו רוצה עוד לרקוד. כל שברצונו הוא לשבת כצופה מן
הצד, לפלרטט עם בת ים שובבה ולהתבונן בארצו של פוסידון מן
היציע.
שקט. אין מפריע.
הים שולח לו עוד נחמה ועוד נחמה, כאילו רואה ומבין את רגשותיו.
הוא שולח יד לאחור ומרים את הגיטרה הישנה והחבוטה, השמורה
למקומות כאלה. הוא אוספה לחיקו וממשיך לשבת בדממה, מחזיק את
הגיטרה בדממה ומלטף בעדינות קימוריה, כמו מלטף אותה, את פניה,
את שערה, מעביר אצבעו בעדינות על שפתיה.
אקורד צורם. המיתרים אינם מכוונים כראוי ומזייפים את מנגינת
הלב. עוד גל נשבר על הסלע לידו וטיפה מלוחה קופצת לשפתיו
ומזכירה לו טעם דמעותיה. לפתע שומע הוא שירה חרישית, שירה לא
אנושית, שירה אלוהית ומבין שהנימפות קוראות לו לבוא אליהן.
מתגעגעות הן לשירתו.
בזהירות מנסה לכוון את מיתרי הגיטרה ומתחיל בקינה חרישית,
הגוברת עם כל גל שעובר.
כל חיות הים מתאספות לשמע שירתו. מאות קילומטרים משם, על ספינה
רחוקה בלב ים, ספן בודד עוצר ממלאכתו לשמע השירה הנוגעת ללב,
מתיישב ומלטף את חתולו הזקן. יודע הוא טעם אהבה נושנה ואבודה
וטעם בדידות מהו.
הוא ממשיך לשיר, מספר בהרמוניה את תולדות האהבה, הבדידות,
הצער, השאול...
ברחובות העיר נעצר ליצן זקן ממלאכתו ומטה אוזן להקשיב לשיר
המוכר כל כך.
שני הקבצנים ששמשו צופים בהופעתו של הליצן הגדול בעולם
מתיישבים להם בפינתם ונותנים לשירה לעטוף אותם, לנחמם, לחממם.
הליצן הזקן מוחה דמעה, מתקן את החיוך התמידי שלו וממשיך
בהופעתו, מסרב להקשיב עוד לשיר, המגלה לו אמת כואבת. מסרב
להתמודד עם הידיעה שדברים יכלו להיות אחרת.
הוא מסיים את שירו בלחישה חרישית לעבר גלי הים. לפתע מבין הוא
את משמעות החיים.
בפרץ של רגשות מעורבים זורק הוא את הגיטרה לים. גל צעיר מגיע
וצופן בחובו את הגיטרה. פוסידון אינו מוכן לוותר על אומנותו,
כפי שוויתר הוא על עצמו ועליה.
השמש לאיטה שוקעת מעבר לאופק וחושך בא לעולם. הוא ממשיך לשבת
עוד קמעה, מברך את החושך, מזדהה עמו ושואב ממנו עוצמה.
רוח המזרח החכמה מבינה לליבו ושורקת באוזניו דיברי חוכמה
וניחומים.
להפתעתו, שואב הוא כוח מהרוח ומהחושך. לפתע קם הוא ממקומו
ומתחיל ללכת על שובר הגלים לכיוון החוף, לכיוון עולם ישן שזנח
אותו. עם כל צעד ושעל מבין הוא עוד ועוד את מה שלא הבין כל
חייו.
שקט. רק נערה אחת יושבת על החוף מכונסת בעצמה ובוכה. ובכל דמעה
רואה הוא עצמו ובכל דמעה רואה הוא אותה וכל דמעה טהורה וכל
דמעה אמיתית. הנערה רואה אותו מתקרב אליה אך להפתעתה אינה
מתרחקת כבעבר. כוח חזק מושך אותם. מבלי מילים מתיישב הוא לידה
על החול ומתחיל לשיר את שיר האהבה היפה ביותר שנכתב מעולם. רוח
המזרח החכמה משתתקת למשמע השיר וכך גם הים. בלב ים מחייך הספן
בשנתו עת הירח יוצא מאחורי העננים ומאיר באלומת אור את ספינתו.
בסמטאות העיר מחייך הליצן חיוך אמיתי למראה ילד קטן המסתכל
עליו מהחלון של חדר השינה שלו וצוחק צחוק מתגלגל.
בעוד התו האחרון עדיין עומד באויר, לוקח הוא את ידה של הנערה
ומובילה למקום מבטחים.
הים הגדול נרגע אט אט ולמתבונן מהצד נראה כמראה חלקה ושחורה.
הוא שולח מבט אחרון לעבר הים ובחיוך מדמה הוא לראות במראה את
אלוהים מחייך אליו בחזרה.
מדהים עד כמה שהגלים מרגיעים.